כל הפעמים שחשבתי שיסתדר לי עם הזה או עם הזה או עם ההוא והתקווה הזאת שהנה אוטוטו אני אבין איך לעשות את זה ואהיה על הדרך (לאן?).
האמת היא שזה היה רחוק מלהסתדר. עם כל גבר שאי פעם ניהלתי איתו מה שלא יהיה.
רחוק.
כי ככה זה כשאת רחוקה מעצמך. אין לך מושג מה את מרגישה למה את מרגישה והגוף מגיב.
ואת כל כך רוצה את מה שאין ביכולת שלך להכיל.
רוצה אהבה?
איפה אהבה אם את לא נותנת לאיש להתקרב?
איפה ליטופים?
כשכל מה שאת יודעת לעשות זה להצטמק לכדור ולדמם מבפנים?
ככה זה נגמר בחדרי בתי חולים בכריעה מעל אסלות. ככה זה כשאת פותחת רגלים במקום לב.
אז הנה, זה לא אתם - זו אני. הכי אני.
לא משנה כמה דפוקים אתם (ואתם דפוקים עם קבלות מזהב), זו אני. תמיד.
אני יודעת לשקר מעולה. לעצמי. לכם. לעולם.
אבל הגוף אף פעם לא משקר. מה שהתערבב בדם מה שמפעיל את מערכת העצבים - יפעיל אותה למרות ובגלל - לא משנה כמה אנחנו חיים בהכחשה.
אלוהים. אל תשלח לי אף אחד שיציל אותי.
תשלח לי את עצמי. אני עייפה.
