אני תמיד תוהה אם אנשים שמתעללים באנשים אחרים עושים את זה באופן מודע.
מודה שאני מתקשה לדמיין בן אדם שמתעורר בבוקר ואומר לעצמו היום אני הולך להיות חסר סבלנות, דורסני דוחה ומשפיל. אכנס ב(השלימו את החסר) בכל הכוח, אשתמש באגרופים ואקלל וכו.
בעוד אני מאמינה שיש רמת הכרה מסויימת (לכולנו יש "סיבות מקלות"), היא עשתה לי ככה והיא כזאת וכזאת וזו התגובה שלי, אני מאמינה שרוב המניעים להתנהגות פוגענית כלפי אחרים אינם ברורים לאנשים המבצעים אותן. משמע - זה אוטומט, ברירת מחדל.
ואני חושבת על כל התליינים שלי. תליינים יקרים.
הרי היו ימים ושבועות וחודשים שיחלתי לכם מוות. או יותר מזה שמישהו יתן לכם לטעום מהתרופה המרה שיצקתם לגרוני בכוח.
וזה אף פעם לא מאחר להגיע - כל אחד מכם פוגש את עצמו במראה בתור הקורבן.
לפני הכל אני נתקפת בנקיפות מצפון, אפילו שברור לי שלא האיחולים שלי הביאו עליכם את הרעה.
אחר כך אני חומלת עליכם - כי לאף אחד לא מגיע.
כנראה שבמקום לסגור חשבונות עם כל העולם ואמא שלו מגיע הרגע בו אנחנו צריכים לסגור חשבונות עם עצמנו; אם לא דרך חמלה אז דרך חתחתים ומוקשים.
מבאס אותי לשמוע שככה אתם צריכים ללמוד איך זה הרגיש לי, אני לא יכולה לחשוב על דרך אכזרית יותר ללמוד שיעור.
צדק פואטי?
כולנו שוטים.