לפני 5 שנים. 10 באפריל 2019 בשעה 2:48
העזיבות שלי תמיד מהוססות.
צעד. ועוד צעד. ואז עשרה. אני תמיד חוזרת אחורה בשביל לוודא שהבית עדיין עומד. שהחצר עדיין פעורה. שהקצרים של פעם עדיין בשידור חוזר.
כמו שריר - מתחילה בהיסוס ולאט לאט צוברת כוח. נשברת ונבנית מחדש. כל פעם גדלה קצת יותר. קצת. יותר.
נתת לי וויז׳ואל. שלחת תמונה שלך מגיל שמונה עשרה בפנימיה הצבאית.
פסיכי לראות אותך ככה.
אני יודעת שאתה רוצה שאהיה התינוקת שלך שוב.
אני לא רוצה שתהיה אבא שלי יותר.
אפילו שבא לי לחבק אותך הכי חזק שיש.
אבל בתור אישה - לא ילדה. בתור חברה - לא בתור ה feel better שלך.
לתמרונים של פעם כבר אין אותו טעם. ואולי אני השתניתי. (כמעט ציטוט משיר שכתבתי על מיקי פעם).
