זה כזה -
או שאת לא מסוגלת להכיל שום מקום שום בגד שום צליל שום מגע שום ריח שום אדם-
או שאת בדיסוציאציה תהומית ורק תחושות קיצון יכולות ליצור איזושהי תגובה או תחושת חיות.
ואז המוח משלים את מה שקורה לגוף ונותן משמעות באמצעות שפה שמתלבשת על רעיונות שקוראים להם בדס״מ ושו״ת.
אני באמת לא יודעת איך שרדתי את הילדות שלי.
איך לא הרגתי את עצמי בכל אותם רגעי השיא (וזה לא שלא ניסיתי).
מה שעוד יותר מטריד אותי, זה שאף איש מקצוע לא באמת יכול לראות/להבין/להכיל. לחבר את הנקודות. כולם ללא יוצא מן הכלל נתפסים לסימפטום ולא מתיחסים לכל מה שמסביב.
כי איך לעזאזל אפשר לעזור למישהו (כל מישהו לאו דווקא המטופלים) כשאנחנו כל כך רחוקים מעצמו. כשהסיבה שבגינה אנחנו רוצים לעזור לאנשים אחרים היא בגלל שאנחנו לא מסוגלים לעזור לעצמנו.
יאללה פסח. בלאגן. ש ו נ א ת חגים.
הביוב עולה על גדותיו. לא יודעת מתי ואיך ירד :(
