אני חושבת שכל עניין הרוחניות צריך לבוא עם אזהרה כמו זו שרושמים על סיגריות למשל.
רוחניות זה אחלה. רוחניות לאנשים שרואים את העולם באמצעות הפנמה והאשמה עצמית תמידית - פחות.
ברור לי שכמו כל דבר אחר בעולם - ההגדרה ההבנה והאמונה שלנו היא זו שקובעת את האופן שבו אנחנו מתיחסים ומגיבים לדברים.
אז כמו קוביה הונגרית אני מסובבת ככה וככה ואז ככה וככה, ועדיין- כל עניין הרוחניות נושך אותי בתחת. כי ככה אני מבינה את הדברים. דרך הפילטרים המעוותים שלי. לטעון שזה לא מה שקורה לנו אלא היחס שלנו למה שקורה לנו - זה גזר דין מוות למי שמלכתחילה מאשימה את עצמה בהכל.
מישהי כמוני תלך אל תוך האש בשם הרוחניות בגלל שהיא חושבת שזה הדבר הנכון לעשות - הרי אני אשמה בכל מקרה בגלל הפרושים שאני נותנת למצבים אשר יכולים להיות קשים במקרה הטוב וטרגדיים במקרה הרע.
אני חושבת שאני ויוטיוב צריכים להפרד לזמן מה.
שאני וספרים צריכים להפרד לזמן מה.
שאולי הקורסים שהעמסתי על עצמי צריכים להתאדות אל הרוח.
ההתמכרות הזו לחפירה עצמית לא מניבה שום פירות. להפך.
הפירות רקובים ואני נוגסת בכל הכוח.
אולי הגיע הזמן להודות שאני בדיכאון קיומי.
שהתשובות שאני מחפשת לא נמצאות שם. איפשהו. אצל מישהו/י. בשיטה כזו או אחרת. שאני צריכה להוריד את הרגל מהגז ולצאת לגמרי מהרכב. כי כמו היום, לא הייתי צריכה להיות על הכביש המהיר. פשוט לא הייתי צריכה.
אולי הגיע הזמן לעשות את הדבר שנראה הכי לא נכון.
לוותר. ולשקוע לתוך עצמי. בלבד.
להכנע לפחד. לחוסר האונים. לחוסר הוודאות.
לא. זו לא הודעת פרידה מהחיים. ממש לא.
זה פוסט משחרר דווקא.
להוריד את הרגל מהדוושה. לצאת מהמכונית. להתחיל לצעוד אל הלא ידוע. להתחיל לצעוד מבלי לסובב את הראש לאחור בפחד.
