על זה משתקת אותי.
ונראה שאיש אינו מבין על מה אני מדברת.
אנסה היום לעבוד על זה עם עט ונייר. כי בכל זאת מעניין אותי לדעת מה מקור ההתנגדות.
כל הבפנים שלי צועק ״אני לא רוצה!״.
זה ממש מזכיר לי את אותה הפעם בה התקבלתי לעבודה בחברה גדולה לאחר מאמצים. חשבתי לפצוח בקריירה אחרי שישבתי בבית לגדל ילדים. התרגשתי מאוד מאוד. החמיא לי שהם רצו אותי וקיבלו אותי. התחלתי את ההדרכה בתשלום שנמשכה כשישה שבועות וכללה מבחני ממשלה קשים שישה במספר.
תעזבו שהתוכן עצמו גרם לי לחלחלה. הכי רחוק ממני שנות אור בידע וברצון להתעסק בזה. אבל הסתכלתי על התמונה הגדולה על ההזדמנות לעבוד ולהתפתח בענף נחשב בתחום מאתגר.
הילדים עדיין היו קטנים. ובכל זאת נעניתי לאתגר. יותר נכון רצתי בכל מאודי לקראת העניין.
השבועות עברו. בשישה שבועות הכניסו לנו תכנים של שנה למוח ואז הגיעו המבחנים. אין לי מושג מאיפה היו לי הביצים ומי חשבתי שאני אבל איכשהו עברתי שלושה מבחנים מתוך שישה והייתי צריכה לעשות מועד ב׳ למבחנים שלא עברתי.
כאן התחילו הלבטים. מה לקחתי על עצמי? הבית והילדים עדיין היו על הראש שלי ואיכשהו פרפרתי בין הרצון להתפתח מבחינת קרירה לזמן שהלך ופחת עם הילדים.
הסיוט שעברתי עד שקיבלתי החלטה לסיים את העניין עם הקרירה. לילות ללא שינה, מצב נפשי רעוע. איך אני אומרת לא אחרי שהתקבלתי ועברתי כמעט את כל התהליך?
בסופו של דבר קיבלתי החלטה. ולמען האמת לא חשבתי על זה מאז. לא חלחלו בי שום חרטות. לא הצטערתי.
כנראה שרציתי משהו מבלי להבין מה זה טומן בחובו. וכשהבנתי זה לא התאים.
והנה אני שוב פעם באותו הצומת.
התחלתי משהו שחשבתי שאני רוצה. השקעתי זמן וכסף ושניה לפני קו הגמר אני שואלת את עצמי - את באמת הולכת לעסוק בזה? והתשובה המיידית שעולה מתוכי היא - לא.
לא. לא. לא.
ואיזה כרסום זה מביא בי. התחלת, לא תסיימי?
לא שווה לך שתהיה כבר תעודה ביד? את אוטוטו שם.
עוד קצת. עוד ק צ ת. אל תוותרי.
רק לוזרים הולכים את הדרך ומוותרים צעד אחד לפני הסוף. גם אם לא תעסקי בזה - תסיימי.
ואני לא מצליחה להביא את עצמי לקו הסיום.
זה מאוד מתסכל.
במיוחד המבול הפנימי של השיפוטיות.
הנה שוב פעם התחלת משהו ולא תסיימי.
עוד אחד לאוסף.
את לוזרית בליגה משל עצמך.
עצלנית.
חסרת משמעת.
מפונקת.
ועוד שלל פנינים לכאן ולכאן.
אבל ככה זה כשעושים דברים מכל הסיבות הלא נכונות.
כשהדלק והמנוע הם פחד. ובכלל רציתי את התעודה הזו בשביל התעודה שוויתרתי עליה די מזמן (בשביל להיות זכאית לתעודה השניה הייתי צריכה את התעודה הזו).
בקיצור. הכל קורס.
ואולי זה לא כזה נורא להבין כשאת כבר בפנים שזה בכלל לא מה שרצית. שזה בכלל לא מה שחשבת שזה יהיה.
וזה בסדר לומר - וואלה לא מתאים. פשוט לא מתאים.
(באמת, זה בסדר?)
לחזור לגראונד זירו. איפה שהיית לפני שהתחלת.
ולראות שהעולם מסביב לא קורס ושום דבר רע לא באמת קורה.
