אני עומדת על קצות האצבעות כמעט תמיד. אני קטנה ולא מצליחה לראות או להגיע לדברים.
וזו כמעט מטאפורה סמלית לכל החיים שלי.
אני קטנה ולא רואה ולא מצליחה להגיע.
אני תמיד מצליחה לערב מישהו לעזרה. אני מחייכת אני מדברת בקול נעים והם עוזרים לי להגיע, לראות.
שמתי לב שלרוב האינטראקציה שלי היא מול גברים.
בזמן האחרון גודל לו בוז בגודל ארבוז בבפנוכו שלי.
לנשים אין מה להציע לי. כי לאישה המרכזית בחיי אף פעם לא היה. וכהשלכה ישירה לחיי כל הנשים חסרות משמעות. תפלות. לא מעניינות. קורבנות. לא משהו שאני רוצה להשתייך אליו. אפילו לא בעקיפין.
אז אני נשארת עם הדבר היחיד שאני יכולה להיות ביחס אליו. גברים.
היום היה לי יום מסריח. והאמת שאני מתחילה לחפור תחתי.
אני חושבת על החבר שביקרתי ביום רביעי. כי לא משנה בטהובן ברקע ויין על השולחן המילים שלו נכנסו בי כמו תולעים.
הבן אדם עובר התמוטטות עצבים נאלץ להפסיק לעבוד ולא מתפקד.
תזהרי הוא אמר לי. תטפלי בעצמך לפני שתגיעי למצב שלי. אל תזניחי. גם אני חשבתי שאני בסדר. ועד היום התמודדתי. היום אני לא יכול.
רות עבור.
