דווי.
אכשהו תמיד זה נגמר בעמידה מול מיטת המוות.
גם האנשים שבחיים לא דמיינת שיעמדו סביבך, באים וממררים ואולי אפילו עושים חשבון נפש קטן עם עצמם. או שלא.
לפעמים הם באים רק בגלל שהם מרגישים אשמים על החלק שהם שיחקו בחייך.
ובכל זאת, אין לסובב את זה לחיוב. בן שלושים וחמש במותו.
זה קרה יותר מהר משציפו. לא חושבת שהיה להם זמן להפרד. משאיר אחריו משפחה שלרגע הדביק את עצמו אליהם. וכאילו חיים שלמים של אושר. עד שלא. בת קטנה בת ארבע. ואישה אחת שכבר מזמן לא שלו עומדת בכיעור הזה שהפכו חיה.
אין ערובה לשום דבר ואף אחד. הם היו ה-זוג ״המושלם״.
עד שיום אחד, חצי שנה ליתר דיוק, לאחר לידת בתם הוא נעמד בפתח הדלת והודיע - אני הולך לחפש את עצמי.
אף אחד לא האמין שכך קרה. לא הגיע. לא ביקר. לא התקשר.
הלך לחפש את עצמו, הלך לאיבוד וכשחזר כבר היה מאוחר.
עם גידול בראש וחברה חדשה - כי מי לעזאזל רוצה למות לבד?
עבר טיפולים, העלה פוסטים לאינסטגרם על איך הגידול הזה בא ללמד אותו והוא מוכן ומזומן ללמוד את השיעור.
התקווה באמת מתה אחרונה. או יש לומר שהתקווה לא מתה - המארח שלה נגמר קודם.
וכמו בהצגה של חנוך לווין, כשמלאך המוות מתדפק על דלתנו - אנחנו לא ששים להענות לקריאה. להפך.
אז זהו. היה שלום. זה היה מהיר. ואולי עדיף שכך.
אני לא יודעת איך לעכל את זה.
