לפני 5 שנים. 29 באוגוסט 2019 בשעה 5:03
שום דבר לא קורה עכשיו. בעצם הכל בסדר. הראש שלי מבין את זה אבל הגוף שלי במסדר עשרים וארבע שעות ביממה.
החול והים. אלי. שלא יגמר לעולם. אבל התופת שהגוף שלי חווה כל שניה מהחיים האלה, אפשר לשחרר אותי מזה?
אני יכולה לקבל רגע אחד שקט. שליו. שבו אני לא בורחת מאלה שרודפים אחרי עם פטישי ענק בעודם מריירים על הברכיים שלי?
הם אסירי מוות ואני הארוחה האחרונה שלהם. עד תם.
כל פירור. מלקקים את הצלחת.
מעניין איזה טעם יש לי. מעניין.