אלוף הבלופים. אני מוחאת כפיים ומורידה לפניך את הכובע.
בימים בהם עוד הייתי מסבירה את עצמי לך. מבלי שום הבחנה שתשעים אחוז מהמילים שיוצאות לך מהפה הן תמרון. ואני פתי. אוכלת כל מה שאתה מאכיל אותי. מכל מקום, אני באמת הכי נמשכת אליך כי אתה באמת גאון. וממי ללמוד אם לא מהטובים ביותר?
הפוסט הזה שכתבתי ונעלם. בתי מלון. ועוד בשכונה שלי.
אני חיה בפרנויה תמידית. גם על זה אני אכתוב פוסט.
אבל אתמול הסתכלת לי בעיניים ובלי למצמץ אמרת לי שאתה יודע.
אני הישנה הייתה מתפזרת לכל כיוון אפשרי ומתחילה במסע הסברה והצדקה.
אני החדשה הישירה אליך מבט ואמרה בביטחון - הפעם האחרונה שהייתי בבית מלון הייתה איתך. זוכר, ברחוב מייסון בסן פרנסיסקו. בדיוק איפה שהחלטתי להתגרש ממך.
זו לא הפעם האחרונה שהיית בבית מלון. ובטח לא איתי.
ממתין לתגובה.
אז אתה יודע? אם אתה יודע הכל, מה אתה בעצם עושה כאן?
אני יודע מה שאני יודע ואני בוחר להיות כאן.
סתם נו, אני לא באמת יודע ה כ ל. אבל אני רוצה להיות כאן.
שיעורים בתמרון - לא באמת צריך לדעת פרטים מדוייקים. מספיק שיש לך חשד. לדעת להפעיל את מי שמולך במיומנות זה כישרון. והצד השני לעולם תוהה.....יודע? לא יודע? עוקב? לא עוקב?
בנוגע לפרנויה, יש לי חוש ריח של כלב רעב. אני מריחה את העשן בעוד הוא מתהווה בראש שלך.
אנחנו זוג מנצח.