עד החטיבה די עשיתי מה שהיה מצופה ממני בתור ילדה בתור תלמידה בתור בת אדם.
חוץ מפעם אחת בבית הספר היסודי אולי. פרצתי את דלת השירותים כי הייתי צריכה פיפי ועוד שניה הפעמון צלצל לחזור לכיתה והבנות המקובלות בדיוק ניהלו שם שיחת ועידה. המבט על פניהן לא יסולא בפז. איך רבע העוף הזאת שתמיד הולכת עם הראש באדמה פרצה את דלת השירותים והודיעה - אני רוצה לעשות פיפי. זוזו.
עשיתי פיפי ויצאתי. מאז חזרתי להתנהג כהרגלי - רוח רפאים.
בחטיבה הכל המשיך כרגיל עד שיום אחד הוצאתי מהכיתה ונשלחתי למשרד "להרשמה".
מונח שהיה שמור לילדים המופרעים שהיו מוצאים מהכיתה על בסיס יומי. מאחורי עניין ההרשמה עמדה ההפחדה שזה נכנס לתיק האישי של כל אחד מאיתנו וזה ילווה אותנו *כל החיים - בקבלה לתיכון, בצבא. שקר כמובן. אבל בגיל שתיים עשרה אנחנו לא רואים מעבר לאף שלנו. הפחד אמיתי.
כמובן שהוצאתי מהכיתה על לא עוול בכפי. לא יכולתי להיות "מופרעת" גם אני ניסיתי. הייתי צל מהלך ובמקרה המורה תפסה אותי עם פרצוף אשם - תצאי מהכיתה לכי למזכירות "להרשמה".
הלב שלי התחיל לפעום מהר, אבל המורה.....למזכירות! עכשיו! יצאתי מהכית בגרון חנוק. התחלתי ללכת לכיוון המזכירות, אני זוכרת את הזעזוע העמוק, תחושת העלבון, חוסר ההוגנות. איך יכול להיות שאותי! שלחו להרשמה. איך אחיה עם הכתם הזה עכשיו?
זוכרת את הרגלים בתוך הסנדלים יורדות בשלושת המדרגות, את האדמה מסביב וההבנה שעכשיו אני הרוסה. הדמעות לא הפסיקו לזלוג. כמה מפחיד היה למצא את עצמי במקום הניגודי כל כך להוויה שלי.
מה שהרגיש לי כמו לא פחות ממוות באותו הרגע שירת אותי לטובה בימים שאחרי. שרדתי את מבחן האש הזה וזה כאילו פתח בפני את האפשרות לפשל - כי ידעתי שאשאר בחיים.
הרגע המכונן הזה התחיל מפולת שלג של העצמי וגילוי מרעיש של מי שהתחבאה עמוק עמוק בפנים.
נזכרתי ברגע הזה היום כשפספסתי פגישת לימודים חשובה. אני אף פעם לא מפספסת. תרתי משמע. יודעת שכל פספוס משפיע על המשך הלימודים לרעה. הכנתי לעצמי אוכל והתיישבתי מול הנטפליקס.
אתה עץ ואתה נופל על המסילה אתה לא הולך לשום מקום אבל הכל משתנה כתוצאה.
רות עבור.
נראה לי.
