אני מודה ומתוודה שהדבר שהכי מפחיד אותי בחיים האלה זה לקבל אבחנה סופנית.
בטח זה קשור לעובדה שסבתא שלי הייתה חולה במחלה ניוונית סופנית. כיאה למוצא סבתא שלי הייתה על הספה עד שהמחלה הכניעה אותה. ודי מאז אני משותקת מפחד על האפשרות להפרד ככה מהעולם.
בנוסף לזה, האדם שהכי קרוב אלי בימים אלה מדבר איתי על המוות על העייפות ועל הפחד.
לא מקרי. והפחדים שזה מעורר בי.
יש לו רשימה ארוכה של מחלות וכל אחת לחוד יכולה לקחת אותו בכל רגע וכולן ביחד מאיימים בהוד ואון גדולים.
איכשהו כבר יצא לי לראות את הגוף שלו נפרם מהעולם הזה כשהוא הפך לקו שטוח לפני שנה. בנס. הוא כאן בנס.
לא יודעת איך נתקלתי בסרטון הזה.
בטח שהיה לי מסקרן לראות.
אחת המשתתפות למדה איתי בתיכון. עלינו ביחד לבמה במופע הכשרונות הצעירים ושרנו את ניצוצות של פורטיסחרוף.
מישהו אחר שהכרתי מת לפני שבוע. והוא בגילי.
כל הסיפור הזה מבלבל לי את הרוח.