בסה״כ יש לי דרכים נחמדות לבריחה מעצמי. מהמציאות.
אחרת הכל יפרם וכולם יראו לי בציציות ואני אתבייש נורא.
אז לשבת על המכסה כמה שיותר חזק. לחייך כמה שיותר הרבה. להתעסק בהכל ובכולם. רק לא בעצמי. או בפאסד הזה שאפילו שם אין לו.
הכל. רק לא להסתכל על עצמי.
כולם. רק לא להתעסק בעצמי.
מה שהכי מצחיק שהמנטרה השבועית שלי במדיטציה - אני מרגישה בטוחה.
הדבר היחידי שאני מרגישה בטוחה בו הוא העובדה שאני הולכת למות. תכף. ומייד. אני צוחקת. שדווקא השבוע קורים דברים שמערערים לי את הבטחון. בכל הרמות אבל בעיקר ברמה הפיזית.
מה כבר אפשר לעשות? לחתוך? כבר מזמן לא. להקיא? אני עייפה מדי להקזות האלה.
כשישאלו אותי מה היה הדבר שגרם לכל מגדל הקלפים ליפול
התשובה תהיה בנאלית ולא בהכרח קשורה לשום דבר.
אמאבא תודה שהבאתם אותי עד הלום. איזה כייף שאתם לידי להזכיר ולהציף בי את כל אדוות הנעורים/ילדות/חיים.
שיפרתי את רמת ההתכחשות שלי פלאים. אני מאסטרס. לפחות במשהו🤷🏻♀️
אסקפיזם. או אתה או אותך. מה שקודם.
נ.ב
היום כשהלכתי לפארק לעשות מדיטציה (כי אני נאורה וכל הסיפורים הנלווים) שמעתי את הסינים מנגנים. לא בכינור. בסקסופונים.
תחייכו בני זונות.
המשיח תכף בא.
והוא נרקיסיסטית דיסוסיאטיבית שלא מנקה את הבית שלה לשבת.
