הקדמה.
אני זוכרת שהיה לה כוס מסריח. יכולתי להריח אותו כל הדרך עד לספה בזמן שהוא זיין אותה מולי. ריח חזק שגורם לשיערות בנחיריים להצטופף על מנת לסנן את הריח. ללא הצלחה.
לא יודעת מה הזיכרון הזה פתאום הציף אותי. לכאורה אין קשר. אבל יש הרבה כעס. והוא שוצף וגועש ״מחבק״ אותי כמו נחש צפע.
הכעס שבי הוא על עצמי. על זה שאני תמיד ללא יוצא מן הכלל מזלזלת ברגשות של עצמי. בתפיסות שלי. בהבנות שלי. על זה שאני תמיד - מחכה. כי אולי טעיתי. וככה יש אנשים שמזה שנים רבות וטובות לא רק שלא משרתים אותי - אבל גם ככוח הטיפה על הסלע עם הזמן סודקים בי. התעלמות. התעמרות. תמיד יש פער בין מה שחשבתי שזה היה למה שזה באמת.
ההיאחזות הזו שאולי....רגע כמה שנים אחרי כבר? אולי טעיתי?
לא. לא טעיתי.
אבל מכיוון שאני חיה בתחושה תמידית של זלזול בעצמי - אין לי דרך לדעת מה נכון ומה לא. אני לא בוטחת בעצמי ליישר אצבע ולומר - זה. ממש זה. לסובב את הגב וללכת. בלי חרטות. ולא להתעסק אם עשיתי את הדבר הנכון ואולי בכל זאת טעיתי.
אז אני נשארת גם אם אין שם כלום. ריק. וואקום.
אני מצפה שאולי. עוד רגע. נענית באם בכל זאת פונים אליי כאילו שום דבר לא הישתנה.
אבל וואלה.
סיום.
לא הולכת ״לנקות״ את האנשים האלה מהחיים שלי. לא הולכת לחסום אותם במדיה החברתית.
סיום 2.
מעניין אותי למשל למה הם ממשיכים להישאר בפינות שלי. לארוב. בשקט מופתי.
סיום 3.
הבלבול הפנימי בכלל לא קשור לאנשים האלה.
הוא קשור אלי. הוא פנימי ואישי. שלי.
ה כ ל שלי.
רות עבור.
