יש דברים שאנחנו לא מסוגלים להודות בהם; לפעמים עד הסוף המר. כי להודות בהם זה לעמוד מול האמת ולעיתים היא קשה מנשוא.
מזה המון אני שנים אני חוקרת כל מיני שיטות להעצמה אישית וכולן כאחת עובדות עד שהן לא. המאמצים והאנרגיות הנדרשים לאילוף העצמי מעייפים.
כל השיפורים שניתן לחשוב עליהם - היו לי לתורה. אימוני גוף, משטרי אכילה. כל קשת הטריקים במוסף העזרה העצמית. תנקבו בשם - הייתי עשיתי. לפעמים במשך שנים.
הפקרתי עת עצמי בחזקת מורים ורבנים. הלשון שלהם הייתה כל כך משכנעת ורטובה שהייתי בטוחה שאני גור כלבים קטן וחמוד שאימו מנקה אתה עיניו הסומאות אחרי ההמלטה.
כל פעם חשבתי שהנה עליתי על משהו. הנה. זה זה. עכשיו זה יקח אותי לפסגה (של עצמי, כן?). יותר יפה יותר חזקה יותר בריאה יותר. יותר מהכל ויותר מכולם. אני עמדתי לפצח את הסוד השמור לגורואים (לאחוז הזה שכן הצליח בחיים וכו וכו וכו). לאט ובבטחה, לאחר אינסוף ספרים סמינרים ושיטות הכל קרס. אני קרסתי. יותר מדי דברים לזכור יותר מדי דברים לעשות. זה הפך לעבודה בפני עצמה.
לאחרונה התחיל בי תהליך הפרדות פנימי. משהו בי החליט (אמנם מעייפות. ועדיין) לפסיק לרצות. להפסיק לרצות לתקן. להפסיק לרצות לשנות. פשוט להפסיק. להפסיק ללכת קדימה (לאן אין לי מושג) ופשוט לעמוד במקום. לרגע.
עכשיו, אשקר אם אומר שהאובססיה שלי להבנה (בעיקר את עצמי) דרך קריאה של מספר ספרים בלתי הגיוני לא עזרו לי להבין את עצמי יותר לעומק. אך שוב, הרבה פעמים ההבנה הזו עמדה למולי ולא שינתה דבר בחיי. אז ידעתי. אז הבנתי. תמיד נשארה בי השאלה - מה אני אמורה לעשות עם הידע הזה?
הרבה מהגילויים העצמיים הובילו אותי לדיכאון. דברים שהתכחשתי אליהם באופן מוחלט התחילו לנזול מתת המודע. וכך כל ספר שקראתי בנושא שעימת אותי עם ההכחשה הפנימית העלה סערה בכוס ולעיתים אפילו ניפץ אותי לרסיסים בעוצמתו.
הכל הביא אותי למשהו. להבנות פנימיות משמעותיות להבהרות שחיפשתי במשך שנים. ועדיין - נשארתי אדישה.
זה לא שינה אצלי דבר. כל חיבורי הנקודות. התובנות. חזרתי בתוכי על משפט שכתבתי בשנות העשרים - ידיעה אינה פוטרת. הידיעה לא פטרה אותי מדבר. העול נשאר אותו עול. הכאב נשאר אותו כאב. הכל המשיך כרגיל.
אם אתם מצפים שאגיע לאיזו פסגה בפוסט הזה - אל.
לא מצאתי את המשיח. לא הפכתי למשיח. לא פיתחתי שיטה כזו או אחרת לחיים מאושרים בהתמדה.
מה שכן הצלחתי לעשות בימים האחרונים הוא להודות בדברים שכל חיי ללא יוצא מן הכלל התכחשתי אליהם באופן כל כך שיטתי - שזה הפך לחיים שלי עצמם. ההכחשה, הבריחה, החיפוש. זה הפך לחיים שלי והפך אותי לשבויה.
הצלחתי סוף סוף להתעמת עם השקר הפנימי הכי גדול שסיפרתי לעצמי ולהודות בפני עצמי - שלא כך היו הדברים.
כיוצא מזה - כל מה שבניתי כל מה שהאמנתי בו - לא קיים. לא אמיתי. הכל היה מושתת על השקר הזה ומשעליתי על העוקץ שום דבר אינו הגיוני יותר.
זה טוב? זה רע?
אין לי מושג.
אני רק יודעת שהתפנו בי משהו כמו מיליארד דונם רגשיים.
אי אפשר לתאר במילים. וככל שהימים עוברים וזה מחלחל ומחלחל אני די מזדעזעת מהשקר הזה שקראתי לו חיי.
כל עוד האמת הפנימית הייתה שקר - השקר החיצוני הפך לאמת.
אני רוצה להניח כאן, קבל עם ועדה - את התקווה.
התקווה שנאחזתי בה כאילו חיי היו תלויים בה כי באיזשהו שלב חיי היו תלויים בה.
אני רוצה להניח אותה כאן. ככה בעדינות. היא שירתה אותי נאמנה. הנני כאן אך איני זקוקה לה יותר.
אני מוכנה סוף סוף לראות את הדברים כמו שהם. מכוערים. קשים. עצובים. ואת העובדה שזה מה שהם. כמו שהם. זה היה מנת חלקי ואני מוכנה סוף סוף לומר את זה לעצמי בלי רגשות אשם או פחד. אני מוכנה להודות שאלה המקומות מהם באתי. המקומות שעיצבו אותי למי שחשבתי שאני ולמי שאני באמת למרות ובגלל.
החלום שזה היה יכול להיות אחרת - לא עוד.
החלום שזה יהיה אחרת אם רק - לא עוד.
התקווה והציפייה לשינויים - לא עוד.
מה עכשיו?
עכשיו אני אוכלת אוכל של תינוקות (ניסיתם? זה טעים!) ומגדלת את עצמי. מאפס.
רות עבורי חברים.