אני מגלה כמה יפה התקדמתי באינטראקציה שלי עם אנשים.
כבר פחות יש לי את הרצון להשליך את עצמי לבורות ליבם בשביל לעשות קסמים וכשפים שיגרמו להם לאהוב אותי.
המנגנונים שלי נשארים המנגנונים שלי. זה לא הזמן לגעת בארטילריה הכבדה. אני מניחה לה לכסות את הדשא בכניסה אליי.
למי שתהה - לאבוש לא שלום. נפרדנו כך ולא הייתה דממה. זאת אומרת הייתה דממה אבל רק מצידי.
מי היה מאמין. בלי הבטחות לעצמי בלי לסובב לעצמי את היד.
כל הטוב הריק הזה - .
פינה שהרגיש לי נכון להפסיק להתפלש בה.
פירורי תשומת לב. מים גנובים. השקר נכון. אולי הוא פשוט לא שיחק את החלק שלו נכון. אולי הוא שיחק אותו יותר מדי טוב.
לרגע רציתי לשמור את הפנטזיה, שיהיה לי לצורכי כתיבה אבל זה מרגיש כאילו פגשתי דמות לכאורה אמיתית וגיליתי שהיא עשויה מקרטון. כמה זמן זה כבר יכול להחזיק?
(והאם יש קשר בין היכולת לראות את זה על מה שזה לבין היכולת להודות בדברים שהוכחשו שנים? 😂. אני לא באמת מצפה לתשובה).
קשקושי קפה-
רוזה מספרת לי שאייל פסיכי. שאסרו עליו להכנס לבתי קפה בסביבה בגלל ההתנהגות שלו. שהוא שותה כל כך הרבה קפה שלא ברור איך הוא עדיין לא קיבל התקף לב.
היא שיתפה אותי בגלל שראתה אותנו יושבים בשולחן ביחד פעם שעברה.
ואני תוהה מה גורם לאנשים לספר לאנשים שהם בקושי מכירים לכלוך על אנשים שהם בכלל לא מכירים.
תודה רוזה.
כאמור. הארטילריה. הדשא. אני.
רות עבור.
