בתחושת נצחון אני כותבת שרצתי יותר מהר מהגלגל של עצמי. גירסאת הפתקים בנייד.
ואז אני מגיעה למסך השחור.
אנחה.
כמה ימים לפני המחזור אני במערבל בטון של רגשות. ההורמונים האלה כמו קרן אור על רצפת מרתף. תמיד מוצאים משהו על הרצפה המטונפת והגירוד הממוקד ללא יוצא מן הכלל - גורם לחרא להתפס בהכל.
בגדול היה לי יום נהדר. אני מכירה את עצמי. יודעת מתי עלי לנוח. לטפל בעצמי. ישבתי בכסא העיסוי מעל 20 דקות. התמסרתי לחלוטין. רק בשביל להתנפץ על המדרגות הנעות. פעמיים. כי הילדה לא אוהבת מדרגות נעות והיא נשארה מאחורה. טעות. טעות אנוש. אני מלאת חבורות. אבל הצלתי את הקטנה שלי.
הוא צץ לי משום מקום בהודעות. מר יוון. בלי להכנס לאיך למה וכמה - מעולם לא נפגשנו אבל יש שם פוטנציאל בעייתי. הוא לא זמין ואני מיציתי את הפורמט הזה. לגמרי.
בקיצור, כרגיל צחקנו מלא. דיברנו כמו שני חברים שעברו גיבוש ביחד ויודעים אחד על השני הכל. הכל. הכל כל כך קל.
ואז הוא זורק לי מילים ואני נדלקת כמו עץ אשוח בחג מולד.
פתאט.
למה כשאת חושבת על עצמך דברים טובים ממלאים ונעימים זה תמיד בשכנוע אבל כשמישהו אחר משתמש באותן המילים (כסחר קר ומחושב) את נמסה כמו ארטיק באוגוסט.
כי את פאקינג פתאט.
גלגל😂