אני מניחה שמי שיש לו חשבון פתוח עם הוריו יחוג כל חייו מסביבם ברצון. ברצון להבנה לקבלה לסגירת מעגל להכלה לתשומת לב לגב למילה טובה ואם לקצר - ברצון אין סופי למשהו. תמיד. כך אותו אדם יוצא לעולם - ברצון תמידי. בשחזור של מה שהיה ורדיפה אחרי מה שלא היה. קצת סותר כשחושבים על זה אבל זה לא. הרצונות האלה מתקיימים במקביל.
ואז כשמגיעים למשהו שנראה ו/או מרגיש כמו סגירת מעגל, כמו בהרבה מקרים של ילדים מאומצים שרוצים לפגוש בהורים הביולוגים - המציאות לא תואמת סגירה או מעגל. המציאות יותר בכיוון מלבן, לבנה שעפה לתוך הפנים ומרסקת את מה שחשבת שאתה.
פעם חשבתי שהמציאות שלי עם ההורים היא המציאות של כולם. מזכיר לי קצת נפגעי תקיפה מינית בבית או בכלל כל סוג של התעללות לצורך העניין - כשאתה ילד אתה חושב שככה זה אצל כולם ואז מגיע הרגע שאתה מבין שלא רק שזה לא ככה אצל כולם שמה שקורה לך לא תקין. בכלל.
אז אני מתעוררת למציאות הזו עכשיו. אני מבינה שאני זו לא הנורמה. בכלל. שהחיים שלי הם לא דוגמא או מופת לכלום. להיפך.
בהתחלה יש מקום לנשום, כי מה שחשדת בו (בכך שהדברים אינם תקינים) פתאום מקבל גושפנקה ואת כבר לא צריכה לחשוד את יודעת. שניה אחרי ההתחלה כשהכל עדיין תוסס מההבנה מתגנב לו הכעס. על הפספוס. החדלון. על הדברים שקרו. על הדברים שלא קרו. ועל הדבר הזה שבוהה בך מהמראה.
כל ההתעסקות שבעולם. כל החפירות. כל גילוי מחדש של הפצעים. בעולם שבו כולנו נמצאים על איזה גרף, בטח על גרף הסבל - יש לו התחלה אמצע ולפי מה שאומרים ומאדירים ללא הפסקה יש לו גם סוף. הוא עטוף בתובנות בהתמדה בהתעקשות למרות הכל - והפסגה אותה כולם כובשים בנשימת נצחון. הנה. עברתי. הצלחתי. התגברתי. לא נתתי לנסיבות החיים שלי להפוך אותי למקום ממנו באתי. אני יותר טוב.
אבל הבחירה היא לא באמת בחירה. צדו השני של המטבע הוא עדיין צד של אותו מטבע. בין אם אתה כל מה שבאת ממנו - זה לא אתה. בין אם אתה ההפך הגמור ממה שבאת ממנו - זה גם לא אתה. אם אתה הולך בדרך או הולך נגדה - זה לא אתה. זו הדרך והיא מוכתבת מראש. אז מי אתה לעזאזל?
מזכיר לי משפט שאין לי מושג מי אמר אבל הוא הולך בערך ככה - כל כך פחדתי להפוך לאבא שלי שהפכתי לאמא שלי. תרגישו חופשי לשנות את הסדר.
בשביל לשחק צריך שיהיה מי שיגיש וצריך שיהיה מי שיזרוק את הכדור בחזרה אליך. אפילו אם נולדת ללא גפיים.
אחד מגיש אחת רצה עד קצה המגרש בהתלהבות יתרה. ושוב.
"את לא חושבת שמגיעה לך אהבה?
האהבה לא מגיעה אלי" (עונה 1 פרק 29).
בכנות, מפחיד אותי הרגע שבו אפסיק להתעסק בהבנה של עצמי. מפחיד אותי הרגע שבו אתעייף ואחליט שאין לזה תכלית.
אני כבר מעכשיו יודעת שזה הדבר שמחזיק אותי במצב מסויים של שפויות. ההתעסקות הזו. אין לה סוף. וברגע שאחליט שיש לה סוף ואין לה תכלית זה בדיוק הרגע שלא אוכל לסבול את עצמי באופן מודע. אפילו לא לשניה אחת.
(בחסות חומרים משני תודעה. חומרים שכביכול אין אליהם התמכרות. לא פיזית בכל מקרה. וכל זה אחרי חודש אחד בלבד. לא יודעת כבר כמה ימים לא לקחתי אבל אני מרגישה את עצמי. שוב.)
רות עבור.
