לפני 4 שנים. 23 בפברואר 2020 בשעה 2:55
אני צוחקת מעצמי. בקול.
היום עובר לו ואני שטה בו בסירת החרדה שלי. היא לוקחת אותי מכאן לשם משם לכאן. אני מגיעה לבית של אבאמא.
אמא שואלת אם אני רעבה, שלא כהרגלי אני עונה שכן היא מכינה לי צלחת של אוכל ביתי. אני אוכלת.
בזמן האחרון אני מצליחה לשהות אצל ההורים יותר ויותר זמן.
ואז אבאלה פולט הערה. אני לא עונה. הפנים שלי צונחות. העיניים מחפשות את הרצפה. פגשו בה. נשארו בה. אני יוצאת מהבית שלהם מובסת.
ככה זה כשאבוש שלך (האמיתי וגם המתחזים) שונא נשים. הוא מוקף בהן. הן מאיימות על קיומו. ואת בראש.
מורידה את העניים ואת הראש ותוהה כמה מהר מתים כשעולים באש.
מוקד שלום.
