|
|
|
לסינכרוניזציה שלי.
אם היא תגיע דומה לסטינג פה, אני זורמת.
נכון שבלונדינים ואני, פחות -
אבל היי, אני מוכנה למכור את כל העקרונות שלי,
בעבור שיבוט שלו.
כזו אני,
אשה שעומדת במילתה.
😈
הוא מורה לי בטלפון,
״תסגרי את היום הזה, מיצית. הדלקתי לך בוילר, אני מחכה״.
מגיעה ישר מהעבודה, גמורה.
כל הגוף כואב לי.
מעיפה את העקבים לקיבינימט,
אחריהם נושרים בסלון שאר פרטי הלבוש.
הוא מחייך אלי מהספה,
״הכלב כבר ירד ואכל״.
פונה מחוייכת ישירות לחדר האמבטיה,
ממלאת לי אחת עמוקה במיוחד.
המים נעימים כל כך.
אני שוקעת לתוכם ומרגישה איך החמימות מרפה לי כל שריר כואב בגוף מהסטרס של היומיים האחרונים.
הוא מניח לי כעת, יודע שאני חייבת את חצי השעה הזו לעצמי, לבד.
אני מסתבנת לאט, בוהה באריחים עליהם מתעבות טיפות המים.
בעיניים עצומות אני שוקעת שוב רגע לתוך החמימות של המים.
ואז קמה, שוטפת את עצמי בזרם קריר ומושיטה יד למגבת שמחכה לי על המתלה.
לידה תלויה הטישירט שלו.
אני מתנגבת ובחיוך חתולי משתחלת לתוכה, שוחה בניחוח המשכר שלו.
היא עצומה עלי, ובבת אחת הריח שלו אופף אותי כמו ענן.
אני מוותרת על תחתונים.
׳מיותר׳, חושבת לעצמי בחיוך.
יוצאת לסלון, אבל הוא כבר לא שם.
״בואי ילדה״, קולו קורא לי מתוך חדר השינה.
הוא מחכה לי שם, במיטה.
ערום.
מבטו סוקר אותי בדקדקנות מלמעלה למטה,
ועיניו מצטמצמות לכדי סמי-חיוך כשהוא מצווה עלי בקול נמוך:
״בואי הנה״.
אני עולה למיטה ובזריזות ערמומית הוא מעיף מעלי את החולצה.
המבט שבעיניו הופך לזאבי, ״תצמדי אלי״.
ידיו מושכות אותי בתקיפות אל מתחת לשמיכה,
אני מרגישה את הדופק הולם בפראות בחזה שלו.
הוא הופך אותי כנגדו, מכפת אותי מאחור בבעלתנות, מסניף אותי בשאיפה עמוקה ולוחש לי:
״תשני עכשיו. תשני״.
חום הגוף שלו עוטף אותי ומתפשט בכל כולי
כשהוא מלטף לי את הראש בעדינות.
אני מתקמרת נגדו בתנוחת עובר,
ונרדמת.
***
אין לי מושג כמה זמן חולף,
אבל אני מתעוררת כשחשוך בחוץ
והזין שלו עמוק בתוכי.
מתחת למצעים אנחנו נמסים זה לתוך זו
והוא לוחש לי באוזן:
״אני כל כך רעב, ילדה… כמה שאני רעב!״
בכלום זמן.
מהשיחה הראשונה.
פיצחת אותי בשניה וחצי.
כמה קשה לי להודות בכך,
עם כל הציניות שלי.
בשקט שלך,
באסרטיביות הדוממת,
בבטחון העצמי.
לא מהסוג של השופוני,
אלא כזה אמיתי, שמגיע ממקום של
״אני יודע מה אני מביא לשולחן״.
הבטחת ועשית.
קילפת,
השתקת את רעשי הרקע,
חדרת,
עטפת,
ואז
שברת,
ריסקת,
ניתצת.
כל זכר לחומות ההגנה שבניתי בדם,
דרך כל טראומות העבר.
הכל התמוטט לעיי חורבות.
ואז לקחת הכל,
השארת אותי עומדת ככה,
לבדי,
משוללת הגנות,
ערומה נפשית,
להתמודד עם הריק הזה,
שוב.
הוא מצווה עליה.
״לא להסיט מבט, עיניים אליי״.
העיניים שלה מתחילות להבריק מדמעות.
מצחיק כמה שהיא יפה עכשיו, הוא חושב לעצמו, בעודו מביט איך הירוק שלהן הופך לעז דווקא ברגע בו הן מוצפות בדמעות של כעס.
הוא ממשיך להתבונן בה, מזהה את ההתנשפויות הקטנות והשטוחות שהיא נושפת דרך האף, כפי שהיא תמיד עושה כשהיא מוצפת וכאובה. הפה שלה סגור כל כך חזק כאילו שבשניה שתפתח אותו, הכל יגלוש החוצה ממנו.
הוא מוריד אותה אל בין ברכיו.
ברק הרטיבות שבעיניים שלה עולה על גדותיו ומתחיל לנזול במפלים רטובים על הלחיים.
היא שונאת אותו כרגע, הוא יודע.
״תפתחי את הפה״, מגיע ציווי נוסף כשידו תופסת בשיערה.
בידו השניה הוא משחרר את הזין הזקור שלו מולה ודוחף לה אותו לפה.
המבט בעיניו הופך לאפל כשהוא חש ברטיבות ובחמימות של הפה המתוק.
״עיניים אלי!״ הוא מצווה עליה שוב.
היא מצייתת, דמעות ממשיכות לשטוף את הפנים שלה ומטפטפות אל הרצפה בזמן שהוא בועל לה את הפה, העיניים של שניהם נעולות אלו באלו.
היא משתנקת ויפחת בכי מתפרצת ממנה כשהוא מאפשר לה לנשום לרגע, ידיו מחזיקות בצידי פניה הרטובים מדמעות.
״מה קורה, גורה?״ קולו רך יותר, המבט בעיניו הופך לדואג.
היא לא עונה.
הוא מביט בה, היא מחככת כעת את פניה בשיפולי בטנו, מול אברו, מורחת עליו את רטיבות הדמעות והרוק.
ובשניה, המבט שבעיניה הופך לפתייני שוב.
אלה הרגעים שבהם הוא מבין שעבודה רבה עוד לפניו. הוא מקלף אותה מזה זמן מה ועדיין, כמו בצל, מגלה מתחת עוד ועוד שכבות הזקוקות לקילוף יסודי וסבלני יותר.
היא מחזיקה עכשיו את הזין שלו במיומנות, מוצצת ויונקת ממנו בדבקות נהנתנית, כאילו לפני רגע לא נחנקה עליו בדמעות.
המבט שלה מפוקס בשלו, והוא רואה את שביעות הרצון המתריסה מרצדת בו כשהוא מתחיל לגנוח.
״לעזאזל איתה״ הוא חושב לעצמו, ״גורה מחוצפת ולא מחונכת שכמותה״.
הוא מרים אותה ממנו בפראות ולפני שהיא מבינה מה קורה, מסובב אותה כנגד המיטה, משכיב אותה על בטנה וכורך את ידייה מאחוריי גבה.
היא לא מתנגדת לו בזמן שהוא תוחב כרית מתחת לביטנה כך שישבנה מוגבה לכיוונו. בעוד ידו האחת מחזיקה בכוח את ידיה המסובבות אחורה, הוא כורך את זרועו מתחת לצווארה וחודר אליה בפראות.
היא רטובה באופן לא הגיוני, ועדיין, עוצמת החדירה מוציאה ממנה צעקת כאב והפתעה.
הוא משחרר את היד ששימשה כבריח על צווארה, תופס בשערה ומקער את גופה אחורה, לכיוונו, כשהיא עדיין משופדת עליו.
״אני מבין שאת צריכה תזכורת קטנה למה שקורה כשאת מתחצפת אליי״, הוא נוהם לאוזנה.
היא נושפת שוב את ההתנשפויות הקטנות והחמודות האלה שלה, אבל הפעם זה לא יעזור לה.
הוא מושך את ראשה לצד ימין, חושף צוואר חמים וריחני, מסניף אותה לתוכו לרגע, ואז נועץ את שיניו - נושך, יונק, מוצץ. מסמן אותה בפראות מתוך ידיעה ברורה שתוך שניות העור הלבן שלה יעלה חבורה סגולה וענקית.
היא נאנקת תחתיו ללא הצלחה. נאבקת לשווא בתחושת העונג שהסימון מעניק לה עם תחושת הכעס על המיקום הגלוי שלו. הוא עושה את זה במכוון, היא יודעת.
שכולם יראו וידעו.
היא שלו, והיא נענשה.
הוא משחרר את צווארה והיא צונחת אל המזרון, ישבנה נצמד עוד יותר לאגנו מכוח הנפילה. הוא אוחזבמותניה בחוזקה, מאפשר לעצמו להתפרע בתוכה את שארית כעסו ואז גומר בשאגה חייתית.
צונח על גבה מיוזע ומתנשף, הוא מתגלגל אל גבו ואוסף אותה לגומחה שבין כתפו לשריר החזה שלו. היא נצמדת אליו כמו הגורה שהינה, ראשה תחוב בחזה שלו, נושמת אותו עמוק.
הוא חש כיצד המתח בגופה הולך ומתפוגג, מצמיד אותה עוד יותר אליו, מלטף את ראשה, נושק בין עינייה בעדינות ומצווה:
״לא להתקלח היום, כן? אני נשאר בתוכך״
היא מהנהנת בשתיקה, הירוק שבעיניה נפתח אליו שוב.
הוא מסוגל לטבוע בו לנצח.
הוא מביט בה ממושכות, חיוך ניצת בעיניו כשהוא מעסה את עורפה ברכות ולוחש:
״בפעם הבאה אני לא אהיה כזה עדין…״
זה להתכדרר לכדי חצי כדור בצמוד אליך.
חצי כדור אנושי.
ראשי על השקע שבין הצוואר לכתף שלך.
מסניפה מלוא הריאות את החמימות שלך, עמוק לתוכי.
את הריח החם של הגוף שלך שמנסה להתאושש, שניה אחרי שהתפרעת באגרסיביות בתוך זה שלי.
מרגישה את היד שלך על הישבן שלי, לופתת ומצמידה אותי בבעלתנות אליך.
חזק.
ואז אתה מעביר אותה ברפרוף אל ראשי, אצבעותייך מעסות בעדינות את העורף שלי, זה שנשכת לפני כמה דקות בפראות של חיית טרף מוכת רעב.
הנשימה שלנו עדיין לא סדורה.
שנינו מתנשפים.
וכל מה שאני רוצה זה שוב.
אותך.
שוב.
***
היד שלי מלטפת את החזה שלך, עולה ויורדת לאורך הסטרנום, היכן שהלמות הלב שלך לא רגועה.
אני עוצמת עיניים אל תוך הדממה הזו ומתרכזת כולי בחיכוך המצמרר שנוצר במגע בין עור פנים כף היד שלי, לעור בית החזה שלך.
ימינה ושמאלה.
למטה ולמעלה.
ובמעגלים.
מטרונום אנושי.
היא עולה לצוואר שלך, לנקודת החיבור אל האוזן, איפה שהדופק הולם בחום פראי.
בהתגרות חתולית אני מצמררת את עורך עם הציפורניים שלי, מהצוואר, אל הכתף, אל הזרוע, אל האמה, אל כף היד הפתוחה לקראתי.
משלבים אצבעות.
ואז שוב, את אותה הדרך, רק הפוך - כף יד, אמה, זרוע, כתף, צוואר חמים.
ואז במעלה הצוואר, לזקן שלך, נוגעת לא-נוגעת בשפתיים שלך, הרכות.
העיניים שלך עצומות, כמו מתמסר כעת כולך למגע.
וכל מה שאני רוצה זה להישאר ברגע הזה, של אחרי.
להרגיש את הדיפוזיה מפעפעת רגשות שעולים על גדותיהם - ממך אלי, וממני אלייך.
לסנכרן שאיפה, נשיפה.
אנחה.
גרגור של פינוק.
***
היד שלי חוזרת ללטף את החזה שלך, לאט, בהתגרות.
יורדת במורד שביל שיער החזה אל הטבור, מרגישה את הרטט הכמעט לא מורגש שעובר בך.
הנשימה שלך נקטעת למילי-שניה.
ואני ממשיכה לגשש למטה באפלוליות הסמיכה,
כדי להחזיק בזין שלך שוב,
קשה כמו אבן.
שבריר שניה של דממה מתוחה באוויר,
נשימה לא סדירה,
טרף שמבין מה עומד לבוא.
היד שלך נשלחת לגרוני
מצמידה אותי בכוח למזרון.
זהו ילדה,
נגמרו המשחקים.
האריה שלך התעורר.
שוב הלימבו הארור של החגים.
איזה יום היום לעזאזל, בשגרה המטולטלת וחסרת היציבות של המדינה המוטרפת הזו?
אני מנסה להיאחז בשיניים בריטואלים הקטנים שמסדרים לי את הרעש התמידי שבראש.
במשהו שימיין לי את המחשבות הבלתי פוסקות לתיקיות מסודרות במוח:
״קריירה״, ״חברים״, ״אימהות״, ״זמן לעצמי״, ״ספורט״, ״אתה״.
אתה, אתה, אתה.
אני מנסה לשווא למנן את הכמיהה האינסופית.
לשלוט ברעב שאין לו שובע.
לאלף את המפלצת הזו שהתעוררה שוב.
***
ליבידו הוא לא רק סקס.
הוא כוח החיים.
כאן.
עכשיו.
נוכח.
חזק.
פראי.
סוער.
חסר מעצורים.
וזה שלך, מפשיט אותי מנטלית ואז פיזית.
בברוטליות.
בלי להתנצל.
טורף כל סנטימטר בנשמה ואז בגוף.
***
זו התגובה הפיזית שמקפלת אותי לשניים כשאתה מדבר אלי.
הבטחון המערער הזה שלך שמעורר בי כעס.
מי אתה בכלל שתתפוס עלי בעלות?
באיזו זכות?
היהירות הזו.
הדיבור הנחרץ.
הקילוף שלך את השכבות שלי.
זה מכעיס אותי כל כך שאני לא יכולה לשלוט בתגובות של הגוף שלי.
בהתכווצויות של הנרתיק.
בחום שעולה מהאגן אל הבטן.
בדופק שמתגבר.
בקוצר הנשימה.
בתזוזה חסרת האונים שלי במקום.
בפטמות שמתקשות בשניה.
לך לעזאזל!
אתה מערער לי את השגרה המאולצת שהצלחתי לייצר לי, במאמץ עצום.
אתה מנטרל בשניה את המענה המתריס שלי,
זה שמחפה על הפחד ממישהו כמוך.
אתה ממיס בקלות מביכה את כל ההתנגדויות שלי,
פולש לי לראש, ואז לגוף.
אתה קורא את המחשבות והרצונות שלי בפשטות מקוממת.
נותן לי לחשוב שאני שולטת בסיטואציה, עם החיוך הקטן הזה שלך, ואז הופך עלי את היוצרות, בלי טיפת מאמץ.
***
שנים של עבודה עצמית שהלכו לפח.
מי אתה בכלל?!
באיזו זכות?!
אני שונאת אותך!
אתה מפחיד אותי.
אני מפחדת.
בבקשה אל תפסיק.
בבקשה, לעולם.
עוד.
ממך.
