My Unforgettable Fire

איך זה,

שמה שאני מתקוממת נגדו בעולם האמיתי,

הוא מה שאני מייחלת אליו בעולם הזה?

איך זה יתכן?

פשוט,

בחירה חופשית.

😏

(צילום: אופק בירנבאום)

ואולי הבעיה היא שאני רגילה כבר להיות לבד?

לעשות לבד, לפתור לבד, לתקן לבד.

פשוט כי החיים לימדו אותי מגיל קטן ממש,

להתמודד עם הכל לבד?

ואולי הכורח הפך להרגל,

וההרגל הפך לעצמאות יתר?

אולי בסופו של יום זה מה שמאיים על מרבית הגברים,

אשה כמוני, שלא באמת צריכה להם, אלא רק ׳רוצה׳?

מישהי שלגמרי מסתדרת בלי, ורק היתה שמחה אם היה?

האם גברים מכוונים אבוציונלית בהכרח למישהי שזקוקה להם?

איזה אוקסימורון סרקסטי.

הרי לא בחרתי במודע בדרך הזו.

זו היתה הדרך שבה שרדתי, כי לא היתה לי ברירה אחרת.

ההבנה הזו שזו רק אני מול העולם מושרשת בי מגיל כל כך צעיר, שאני לא מכירה הוויה אחרת.

והנה, בסופו של יום,

השרידות היא בעוכריי.

***

וזה לא שלא הזדקקתי מעולם.

פשוט בעבר, כשהייתי צריכה,

אף אחד לא היה שם עבורי.

כל כך הרבה פעמים נזקקתי -

לכתף, ליד, לגב, למשענת,

לחיבוק.

לשותפים בנטל.

אבל פעם אחר פעם נשארתי לבד במערכה.

ננטשתי שוב,

ושוב,

ושוב,

להתמודד עם השיט לבד.

על ידי משפחה,

על ידי חברים,

על ידי בני זוג.

וכך הפכתי לאובר-עצמאית.

לא יודעת לבקש עזרה.

לא אוהבת לומר שקשה לי.

עושה הכל לבדי.

***

והלבד הזה הפך לשגרה.

ואני רגילה לתפעל אותו במיומנות על,

שהמחשבה של לשבור את התבנית שלו

קצת מפחידה אותי.

אני מודה.

בשבוע שעבר חלמתי שוב את מותך.

מסוג החלומות שאתה מודע לכך שאתה חולם אבל לא מצליח להתעורר.

זה היה מוות אחר.

והפעם הייתי נוכחת בכל שלב שבו,

כולל ייסורי המצפון על אוזלת היד שלי מלהושיע אותך, ועד קול צפצוף המוניטור כשליבך פסק מלפעום.

קמתי בלב כבד,

תוהה לפשר הדבר.

למחרת חלמתי שלא הצלחתי לקבל את תעודת הסיום של התואר.

לא עמדתי במשימות ולא עליתי לתצוגת הבוגרים.

תחושת ההחמצה והאכזבה האישית ליוותה אותי גם כשהתעוררתי.

הפעם הבנתי כי יש חוט מקשר בין השניים שעדיין לא הצלחתי לפצח.

אני עדיין מנסה לנתח את פשר החלומות הללו, ברובד קצת יותר עמוק מהמסקנות המתבקשות.

גם עכשיו כשאני נזכרת בהם, הם מעוררים בי עצב.

מה אני מנסה לומר לעצמי?

******

״איך מגיעים לך הרעיונות לכתיבה?״ הוא שאל אותי

״וואלה, לא שמתי לזה לב״, עניתי בכנות

״זה יכול להיות משפט ששמעתי באקראי, או זכרון, או סתם שיחה שאני מנהלת עם חבר או חברה״

״ואת מתכננת מראש, או שמה שעולה לך לראש את מוציאה?״

״מה שעולה לראש יוצא. רק אחרי זה אני עורכת״

ואז הבנתי, שהדרך שלי לעבד את כל הדברים האלה היא גם פה, בכתיבה.

אני פשוט ׳מקיאה׳ את הכל במילים, בלי תכנון.

והכתיבה פשוט  מאפשרת לי לעשות ׳זום אאוט׳ ולהסתכל על התמונה הגדולה.

מעניין,

לא חשבתי על זה אף פעם.

והנה, כתבתי גם על זה…

***
יש פה ילדי ׳פינגווין׳ לשעבר?

כי יש לי פלייליסט חדש שנראה לי שיזרוק אתכם לשם.

מוזמנים להאזין .

למקומות שלא הייתי בהם מעולם,

לאנשים שמעולם לא הכרתי,

לרגשות שלא חוויתי,

לחיים אחרים שחייתי, בזמן אחר ובמקום אחר.

הבלחה של תחושות שאינם שלי,

ובכל זאת שלי.
***
כשהייתי הולכת לאחות בבי״ס יסודי

היא תמיד היתה מסתכלת עלי מוזר ואומרת שהאישונים שלי נראים מוזרים ומוגדלים כמו אישונים של חתול ושיש לי צבע מאד מיוחד בעיניים.

אני זוכרת שהרגשתי שהיא מפחדת ממני.

***
אם אתם לא מכירים את ג׳ו בונמאסה,

ההפסד כולו שלכם.

הלכתי להופעה שלו לבדי

וזו היתה חוויה חוץ גופית.

והשיר הזה מכמת בדיוק איך אני מרגישה כעת…

כן, אני בת 54 (תיכף 55, סעמק).

כן, אני יודעת שאני נראית פחות.

כן, זה תמיד מחמיא לי כשאומרים לי את זה,

אבל בחייאת,

באימא,

בבקשה מכם…

אל תכתבו לי שאני נראית טוב ׳לגילי׳, או גרוע מזה - ׳שמורה׳.

אם אתם לא מבינים למה זו לא מחמאה, תשאלו חברות נשים.

הן כבר יסבירו לכם.

***

ברור שאני מזריקה בוטוקס!

ולצורך העניין:

כל אשה בגילי עם מינימום קמטי הבעה שאומרת שהיא לא, משקרת.

אקסיומטית.

די להיות פתיים!

(נכון שיש פה גם פונקציה מהותית של גנטיקה, אבל זה לפוסט אחר).

***
זה ממש, ממש (ממש!) מחמיא לי שגברים צעירים מתחילים איתי.

באמת!

אבל אם אתם מתחת ל-40 זה פשוט לא יקרה.

ולא משנה כמה בוגרים/מנוסים/חתיכים למות אתם.

יש בהתנהלות שלכם (באופן הפניה, בשיח, ברמת האינטליגנציה הרגשית, בטח אם לא חוויתם הורות, מחילה) משהו בוסרי, שלפעמים מכמיר את הלב ומעורר בי את היצר האימהי.

אין טרן-אוף גדול מזה עבורי

(לא שופטת מי שזה הקטע שלה, כן?).

***

אם אמרתי לכם ׳לא׳, בבקשה-בבקשה אל תנסו לשכנע אותי למה כן.
אני לא מנסה לשחק אותה hard-to-get.

אני באמת מתכוונת לזה,

וזה מביך, בעיקר עבורכם.

והגרוע מכל?

זה משדר לי שאתם לא מכבדים את הגבולות שלי, וזה בעיני משליך עליכם בקטע ממש לא מחמיא.

***
נכון המחקר המדעי שקבע שלוקח לנו פחות משניה להחליט אם יש מצב לסקס, על סמך אטרקטיביות חיצונית?

אז אני משווה ומעלה.

תמיד, אבל תמיד אחרי ששלחתם לי תמונה אני אפשיט אתכם בדמיון ואשים אתכם בפוזיציה של סקס איתי.

לפי התגובה הגופנית שלי אני יודעת אם יש לנו סיכוי או לא.

וכן, למקרה שתהיתם, יש מנעד מרשים בעוצמת התגובות הגופניות שאני חווה.

***

יש לי עוד כמה, אבל חושבת שכדאי שנעצור פה עכשיו…

😈😈😈

לפעמים הריק משתלט.

הרסני כמו חור שחור שבולע לתוכו גם את האור.

והוא עושה זאת בצעקה דוממת ושתיקתה מחרישת אוזניים.

והוא מאכל ומעכל וממשיך בדרכו ההרסנית.

כן, זה עדיין קורה.

לא בתדירות כמו פעם, אבל מדי פעם

יש ימים בהם הוא מרים את ראשו.

ואני, למודת נסיון, הפנמתי מזמן שצריך לקחת אוויר ולצלול תחתיו.

להיכנע לסחרור הסוחף שלו.

להרים ידיים ולא להתנגד,

אחרת זה יכאב כפליים.

וכך אני ממתינה, בשקט, עד שהוא שבע.

עד שסיפק את רעבתנותו הרגעית, עד לפעם הבאה.

אפשר להרים שוב את הראש,

הסכנה חלפה.

יום אחד היא תיעלם לחלוטין.

אני יודעת זאת.

פשוט לא היום.

בתיכון למדתי במגמה כימית.

(הכניסו כאן דאחקה בנוגע לכפל המשמעויות המשעשע בנוגע לבחירת המגמה, ונתקדם).

אחד הדברים שנחקק בזכרוני היה תופעת הדיפוזיה בין מוצקים.

***

״דיפוזיה בין מוצקים היא תופעה פיזיקלית של תנועת אטומים או מולקולות מאזור בריכוז גבוה לאזור בריכוז נמוך, אך היא מתרחשת באופן איטי מאוד במוצקים בהשוואה לגזים ונוזלים.

התנועה האקראית של החלקיקים, הנובעת מהאנרגיה הקינטית שלהם, גורמת לערבוב הדרגתי של החומרים לאורך זמן.

מהירות הדיפוזיה במוצקים מושפעת מטמפרטורה, סוג החומר ומאפיינים מבניים, כמו נקעים (dislocations)״, ע״פ האדמו״ר gpt.

***

ואני חושבת לי,

מה אם מה שקורה בקשר בין גבר לאשה הוא כמו דיפוזיה בין מוצקים?

חלק ממני מפעפע אליו וחלק ממנו אלי,

כשהקטליזטור הוא האנרגיה והאש והחום?

מפלי הריכוזים ששואפים להתאזן?

ואז זה נטמע בנו, לנצח.

בשר בבשר.

אטום באטום.

סגסוגת של קשר.

***

פילוסופיה של בוקר

שהרף שהוצב מלכתחילה גבוה כל כך.

ואז…

קשה מאד להעלות ולהשוות.

כי זה הרגיש כמו כפפה ליד.

ונכון, שההשוואה היא לא פיירית.

אבל היא בלתי נמנעת.

היא כמעט הכרחית.

כי הנה, עובדה שיש כזה.

זה לא מופרך.

אז למה אין עוד?

ולמה זה לא מושג?

ולמה, ולמה ולמה?

ואיך בכלל ממשיכים, כשהרף היה כזה?

אולי לא להמשיך?

אולי עדיף לוותר ודי?

ואולי ואולי ואולי?

ולמה זה פולש לי לחלומות?

ולמה זה רודף אותי כל כך?

ולמה אני מסרבת להרפות?

***

ממשיכה הלאה, אבל משווה.

כל הזמן משווה.

וזה אף פעם לא מתעלה על המקור.

זה תמיד ליד.

תמיד בערך.

ונכון שזה כבר לא שורף,

אבל יש בעיקר עצב,

על כך שהרף פשוט היה

גבוה מדי.

כוסומו

איזה קליק בייט, אה?

שמתי לב שמתים פה על פוסטים מכלילים וחד-צדדיים.

Shall we?

(לא בהכרח בסדר כרונולוגי)

***

1. אלה שבטוחים שאת חייבת להם משהו כסאבית מהשניה הראשונה שהם הואילו בטובם לפנות אלייך.

גבולות?

העדפות שלך?

הצחקת אותם.

אין לך סיי סינס דיי וואן.

״כדאי שתתעשתי על עצמך במהירות לפני שאאבד עניין״ - ציטוט מדוייק, נשבעת.

(מזהה את עצמך? מברוק, אתה מפורסם!)

2. חובבי ׳שיטת מצליח׳

קראתי את האינפו שלך אבל אני שם זין על מה שכתבת/אני כזה מהמם למרות שכל קשר בין מה שכתבת שאת מעדיפה לביני, הינו מקרי, במקרה הטוב ולא קיים כלל - במקרה הרע.

את בטוח תפלי שדודה לרגליי החל מהמשפט הראשון שלי איתך, עד כדי כך אני מוצלח.

וגם אם לא, סטטיסטית מישהי כן.

3. המסגבירים

אלה שהחליטו שהם יודעים טוב יותר ממך מה את צריכה (אותם, כמובן), איך את אוהבת את זה (איתם, כמובן), מה הקינקים שלך (את חדשה פה. תני לי להסביר לך), וכמובן - איך זה לחלוטין ההפסד שלך, במידה וסירבת להם (רואים שאת חסרת נסיון בתחום).

4. אלה שלא טורחים לקרוא את האינפו שלך

ואז חופרים לך בפרטי כמו הד אוף HR על מה שכתוב שם, די בבירור.

5. שולחי הדיק-פיקים למיניהם

נשים שניה את הקלפים על השולחן, סבבה?

זין גדול ועבה זה באמת אחלה! (לא להיתמם, בבקשה)

אבל, זה לא מה שיגרום לי להתחרט שאני לא בעניין.

מצד שני, הם כנראה גם חובבי שיטת-מצליח, אז מה אני מבינה.

6. מאונני המקלדת                                                   

כן, אני מודעת לזה שיש כאלה שזה הקינק שלהם, למשוך את ההתכתבות עד בלי די ולהביא ביד תוך כדי.

לגיטימי, באמת.

לא שופטת.

רק למה לא להצהיר על זה מראש ולתת לי להחליט אם אני בעניין?

נראה לי פיירי לשני הצדדים, לא?

7. אלה שלא מוכנים לשלוח תמונה בטלגרם

פה זה באמת קל, כי זה פשוט אחת משתי העובדות:

-אתם נראים תחת וסתם מושכים זמן

-אתם נשואים ושיקרתם ברזומה

8. אלה שלא יודעים לקבל ׳לא׳

״אה, לא נראה לך שיש פה פוטנציאל? אולי זה כי את כבדה?! תמשיכי לכתוב פוסטים ממורמרים על גברים בבלוג כשאת בעצם הבעיה״.

לא חיימשלי, האמת היא שהפעם אתה הבעיה כי לא הצלחת להחזיק שיח אינטליגנטי בשיט שלא בהכרח כלל בתוכו: ״אוחחח…מה הייתי עושה לך עכשיו״.

לי יש בעיות אחרות, אני מודה.

אבל זה לא רלוונטי הפעם לדחייה שלך.

9. העבדים שמנסים לשכנע אותך שאת מפסידה

באמת שאין מה להרחיב כאן, נכון?

10. המחרטטים בבטחון

הם ׳דאדי דום׳ כמו שאני בת 25.

אין צורך להחליף איתם יותר מדי משני משפטים בשביל להבין שהם נרשמו לאתר רק כדי להכיר כוסיות סוטות, שהלוא ידוע שאותן ניתן להשכיב בשניה וחצי:

״אז תגידי, את אוהבת שיורדים לך?״

***

עכשיו, לפני שתתבכיינו לי בתגובות שיש גם נשים כאלה,

הנה מרימה לכם להנחתה:

תייגו אותי על פוסט כזה מנקודת מבט גברית ואני נשבעת שגם ארים לכם, וגם אקח את הכל בהומור.

אודרוב!

אפילו לא משפט אחד.

הייתי יצירתית מילדות - באומנות, בציור, בעיצוב, אבל כתיבה לא היתה חלק מארסנל ארגז הכלים האומנותי שלי. ייחסתי אפס חשיבות יצירתית למילה הכתובה.

״את כשרונית כמו אבא, ממני לא ירשת כלום. אני לא יודעת לצייר אפילו קו ישר״ היתה אומרת לי תמיד אמא, שהיתה מורה.

מסיום התיכון, לא עלה בי הצורך לכתוב.

***

אבל אז מצאתי את עצמי באוקטובר של שנת 2007, יושבת וכותבת הספד לאמא שלי.

הספד שנאלצתי לכתוב בלית ברירה, כי אבא היה פשוט שבור לב מכדי לעשות זאת בעצמו.

וכך, ביום גשום של תחילת אוקטובר, מעל הקבר הטרי שלה, מצאתי את עצמי קוראת את ההספד שכתבתי עבורה לאוזניי עשרות אנשים.

הספד שנכתב עם עט פיילוט פשוט, על דף שורות שנתלש ממחברת סלילים, כשחלק מהמילים מרוח מדמעות ליל אמש וחלקן, מהגשם היורד.

אני לא זוכרת את ההספד או מה נכתב בו.

זה נמחק לי לחלוטין מהזכרון.

אני רק זוכרת שהקאתי את הלב שלי על הנייר וככה הגשתי אותו, מדמם, בלי עריכה מיותרת.

אני זוכרת גם את יבבות הבכי מסביבי למשמע המילים שהקראתי.

אבל במיוחד אני זוכרת את הדף הריק שבהה בי בלעג, כחודשיים לאחר מכן, בקבוצת טיפול של אמהות טריות ללא אם, אחרי שקיבלנו משימה לכתוב מכתב לאמא שאיננה עוד.

ואני, לא הייתי מסוגלת לכתוב הברה אחת בודדה.

אפילו לא אחת.

בונקר.

***

אבל האובדן הפתאומי, הלידה שבאה לאחריו ומצב הנישואים ההולך ומתדרדר שלי הביאו אותי לנקודה שבה הבנתי, שאם לא אמצא מקום לשחרר בו את הסערה שהתחוללה לי בנפש - אתרסק חזק.

אז החלטתי לכתוב לעצמי בלוג, בעילום שם.

מקום שלתוכו שפכתי את כל בליל הכאב שאכל אותי מבפנים, כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר.

העולם הזה היה חדש וזר לי, אמצעי זמין ופשוט כדי לנסות ולהשיג שפיות זמנית כשהרגשתי מוצפת, בו התוודעתי גם לראשונה לתחושת הקתרזיס המזוקקת של אחרי הכתיבה.

זו שהיתה דומה לתחושה של אחרי פגישה עם הפסיכולוג, או של אחרי בכי ממושך שהצטבר בחזה.

ומדי פעם מישהו רנדומלי היה מגיב לי.

ואז עוד מישהו.

ופתאום תכיפות התגובות הלכה וגברה.

ולפני שהבנתי מה קורה, היה שם קהל שלם שאשכרה אהב לקרוא אותי, בטוב, ולחלוטין גם ברע.

והבלוג שלי הלך וצבר תאוצה.

ואז הגיעו הצעות העבודה בתשלום, ככותבת תוכן.

ופחות משנה לאחר מכן תחזקתי מספר טורים באתרי אונליין, ומאוחר יותר אפילו בעיתונות המודפסת.

***

ומאז אני כותבת.

לעצמי, או מטעם.

בכל פעם בקונסטלציה אחרת או בממשק אחר - כמו תפאורת רקע שמשתנה.

אבל הדבר היחיד שאינו משתנה לעולם, הוא תחושת הפליאה המתמדת שמישהו מתעניין במה שיש לי לומר.

שמישהו טרח לשבת ולקרוא את מה שכתבתי.

שהצלחתי לגעת במילים, גם מעבר למסך.

שריגשתי.

שהעלתי חיוך.

שעיצבנתי, לפרקים.

היכולת הזו, לרגש אנשים לעולם איננה מובנת מאליה עבורי ואני מקווה שלעולם גם לא תהיה.

ואולי,

בפינה מרוחקת של היקום, במקום שאיננו גשמי כלל, מהות הנשמה של אמא יושבת ומתמוגגת מכך שלא את כל הכשרונות ירשתי רק מאבא…