מחשבות

יש בי געגוע פשוט.

לא לסערה.
לא למשחקים.
לא למרדף.

רק לרצות להיות עם מישהי,
ולהרגיש בבית.

בית הוא לא מקום.
הוא הרגע שבו השקט כבר לא מביך.
שבו לא צריך להרשים.
לא צריך להיזהר מכל מילה.

בית הוא מבט שאומר:
אתה יכול להניח את כל מה שסחבת היום.

אני לא מחפש שלמות.
אני מחפש את התחושה הזאת,
שכשאני מגיע אלייך,
משהו בי סוף סוף מפסיק לנדוד.

כי יש עייפות,
שלא שינה מרפאה.

ויש אדם אחד,
שבנוכחותו
הלב סוף סוף
מרגיש בבית.

👫🏡

בסוף,
כל הגוף נכנע לזמן.
אבל המוח…
הוא היכולת לראות את העולם בדרך שאף אחד אחר לא רואה.
אין יופי שמסקרן אותי יותר מאישה שחושבת.
כי מחשבה טובה
לא רק מושכת אותי.
היא משנה אותי.

🧠

היא אמרה “בוא”.
והוא בא.

הוא התאהב.
והיא נבהלה.

היא התרחקה.
והוא רדף.

הוא התעייף.
והיא התגעגעה.

היא חזרה.
והוא כבר בנה חומות.

היא שברה אותן.
והוא שוב האמין.

ואז הגיע הפחד,
וטרף את האמון.

ואז בא השקט,
וכיסה את הכול.

עד שבאה האמת,
ושאלה את שניהם:

מי מכם אהב,
ומי רק פחד לאבד? 

יש רעב שלא קשור לאוכל,רעב לנוכחות, למבט שנשאר, למילים שיש בהן אמת.

אנחנו לפעמים מסתפקים בפירורים,
אבל הם אף פעם לא באמת משביעים.

אהבה אמיתית לא מרעיבה
היא מרגיעה את הרעב, פשוט כי היא שם.

יש רגעים כאלה, שקטים מדי.
הטלפון לא מצלצל, השיחה האחרונה כבר מזמן נגמרה, והלב… הלב נשאר קצת פתוח, קצת מחכה.

זו לא תמיד בדידות רועשת.
לפעמים זה דווקא מגיע באמצע יום רגיל לגמרי בין קפה לעבודה, בין הודעות אקראיות. מחשבה קטנה שמחליקה פנימה,איך זה היה מרגיש אם מישהי היתה כאן באמת.

לא רק לדבר.
להיות.

יש כמיהה לנוכחות הזאת, למישהי שמכירה את השתיקות שלך, שלא נבהלת מהעומק, שיודעת להישאר גם כשלא קל או נוצץ. מישהי שלא רק מציתה התרגשות רגעית, אלא בונה משהו שיש לו משקל, שורש.

והכיסופים האלה הם לא חולשה.
הם עדות.

עדות ליכולת להרגיש, לרצות, להאמין שיש משהו מעבר לרגעים חולפים.
עדות לזה שהלב עוד חי, עוד מחפש חיבור שהוא אמיתי.

אולי זה לוקח זמן.
אולי הדרך מלאה באנשים שלא נשארים.

אבל בתוך כל זה הכיסופים עצמם הם כבר התחלה..  

יש משהו כמעט ממכר בהתחלה.

זה מתחיל מחיבור קטן , משפט אחד נכון בזמן הנכון.
ואז סקרנות. מי היא? איך היא חושבת?
השיחה זורמת, לא מתאמצת. מילים מתלבשות אחת על השנייה כאילו הכירו קודם.

ופתאום זה כבר לא רק מילים.
יש משיכה.
משהו בין השורות, בין ההודעות, בין ההפסקות הקטנות האלה שמרגישות ארוכות מדי.

מחליפים תמונות.
לרגע הכול נהיה חד יותר, מוחשי יותר.
עפים על מה שרואים , לא רק על המראה, אלא על מה שהוא מסמל. על האפשרות. על הפוטנציאל.

ואז שקט.

לא ריב.
לא הסבר.
לא  נדבר אחר כך. 

פשוט היעלמות.

המסך נראה אותו דבר, אבל משהו בו כבר לא חי.
והראש מנסה להשלים לבד את הסיפור , מה השתנה? מה נאמר? מה לא נאמר?

אבל האמת היא שזה לא תמיד קשור.
לפעמים החיבור היה אמיתי רק קצר.

ונשארת עם זיכרון של שיחה טובה,
ועם שאלה פתוחה שמסרבת להיסגר….

幸

אזעקה.

הלב דופק מהר מדי. הגוף דרוך. הראש מלא מחשבות.

וואז, בתוך כל הלחץ הזה, קורה משהו מוזר הגוף מתעורר גם בדרך אחרת.

כן,  במצבי לחץ הגוף מפריש אדרנלין ודופמין, וכל המערכת העצבית נכנסת למצב של חיות מוגברת. אצל חלק מהאנשים זה מתבטא בפחד, אצל אחרים בצחוק עצבני ואצל לא מעט גם בחרמנות.

אז גם אם לכם זה קרה זה לא מוזר

זו פשוט עוד דרך של הגוף להגיד

אני כאן. אני חי, 

( נכתב בזמן אזעקה בממד)

זה לא רק חרמנות של גוף.

זו חרמנות של בדידות.

של צורך במגע כשאין מגע.

של רצון להרגיש חי דווקא במקום שנועד להגן מפני סכנה.

המרחב הקטן סוגר עליי, וכל מחשבה נהיית מוחשית יותר. אני מודע לנשימה שלי, לחום שמתפשט בעור, לפנטזיות שמתגנבות בלי הזמנה. כשאין לאן לברוח גם התשוקה לא בורחת. היא מתיישבת מולי, מבקשת תשומת לב.

יש מישהי שממש מצאה חן בעיניי.

ואני עוצר.

לא כי אני לא רוצה אלא כי אני מרגיש שהיא לא בוטחת בי.

פעם הייתי מנסה לשכנע. להוכיח. לדחוף.היום אני מבין שאמון לא כופים.

אז אני בוחר להיות שקט, עקבי, מכבד.

ואם זה יתפתח  מצוין.

ואם לא  לפחות כיבדתי אותה ואת עצמי.