גן עדן פרטי

את הדרך למסיבה עשינו בצפיפות בספסל האחורי של רכב פרטי. המלכה שלי, הנשמה התאומה שלה
ואני. שרנו קצת, דיברנו קצת ו..נמנמנו.. קצת..
ידי מחבקת את המלכה שלי.. שפתיי שולחות נשיקות קטנות מדיי פעם.. היא משעינה את ראשה עליי..
תחושה של ביחד אמיתי. כזה שהייתי מוכן לחלוק לאורך שנים.. :-)))
ההנחייה היחידה שקיבלתי היתה שמרגע כניסתנו למועדון אנחנו לא חברים. היא המלכה. אני העבד.
ושאזכור לשמור על הכללים.

תחושת גאווה מילאה אותי כשנכנסנו למועדון והיא הציגה אותי בפני חבריה: "זה אנדר", אמרה והביטה
בי, מצפה לראותי מרים את ידיי הגבירות ונושק כג'נטלמן כפי שלימדה אותי. הפעם לא הבטתי בה
במבט משתומם, אלא הבנתי את שעליי לעשות ונשקתי. לכל אחת. גם אם בהיסוס קל, לדבריה של עדן
שלי.
המועדון היה ריק יחסית כשהגענו. כמה אנשים סביב לבר. הרחבה כמעט ריקה לגמרי. המלכה שלי
זכרה את בקשתי והביאה את המדים עימה. רגע היא נעלמה ומיד יצאה לבושה ויניל אדום-שחור
מטריף. אני מביט בה בעיניים כלבלביות. רק רוצה להיות קרוב.
היא ענדה את הקולר לצווארי ורקדה מולי. איתי. אני כורע על ברכיי. היא סובבת סביבי. חדש לי להיות
כך בפומבי. ועוד במרכז הרחבה הריקה בינתיים. לאט לאט הגיעו עוד אנשים. המקום התמלא. חולצתי
הוסרה מעליי ונקשרה סביב עיניי. עדן דחפה אותי לעמידת ארבע. הנשמה התאומה הוציאה אותי
לטיול עם השרשרת כשהמלכה שלי יושבת על גבי. אני יודע את זה מהסיפור שלה. כי עיניי היו מכוסות.
אבל הרגשתי כ"כ בטוח שם בנוכחותה איתי. מעליי.

המבטים בינינו לא הותירו מקום לספק. הריקודים. הרצון להיות קרוב. תחושת השייכות הבלתי-נשלטת.
עדן שלי קרובה אליי כל-כך ואני מרגיש רק את נוכחותה. לא מתעניין ולא אכפת ממה שאומרות העיניים
סביבנו. מבחינתי היינו שם רק היא ואני. והנשמה התאומה.
עדן נתנה אותי ל"נשמה" לחצי שעה, בה אהיה שלה. אין לי מילה בעניין וממילא גם לא התנגדות.
הפיטמות שלי צרבו מכאבי הצביטות, כמו שתיהן מוודאות שאזכור את הערב הזה להמון זמן הלאה.
"אני רוצה אותך עכשיו בשירותים", קראתי את שפתותיה של מלכתי.. ובלי למצמץ צעדתי לעברם. הכל
היה מלא. צפוף. הלכנו הצידה לעשן והצעתי לה שנעלה למעלה ואולי נמצא מקום.

מצאנו ספה נוחה. רגליה של המלכה שלי כאבו. היא היתה עייפה. מותשת. הורדתי מגף אחד ועיסיתי.
ומרגל אחת היא משכה אותי אל בין רגליה. מתאווה כמו תמיד. רעב להנאתה. לעונג שלה. מלקק. היא
מכסה אותי בחצאית הויניל. חם שם למטה. מתחת לויניל. חם בין רגליה. אני שומע אותה נאנחת.
אני שומע אותה לוחשת לי: "תראה כמה צופים יש לך".. לרגע הרמתי את ראשי וראיתי שלושה או
ארבעה כלבלבים סביבנו. המשכתי בשלי. עד שגמרה.
נוכחות כלבלבים אחרים סביבנו עלולה היתה להיות מרתיעה או מאיימת עבורי. אבל לא כשאני איתה.
יודע שיהיה מי שיהיה סביבה, מקומי בליבה שמור. יודע שארצה תמיד לעשותה מתענגת ומאושרת.
יודע שמי שלא יהיה סביבנו, אם היא מאפשרת, מוזמן לסייע באושר המיוחל של המלכה שלי! שלי!

לפרקים היא הלכה ורקדה או שוחחה עם אחר. לפרקים הורתה לי להשאר במקומי. לפרקים היא
נעלמה במועדון. אך נוכחותה כל הזמן היתה בי. לרגע לא הרגשתי חשוף או בודד.
היא ניגשה אליי. לקחה מידי את הנר שנתנה לי לשמור זמן רב קודם. היא הבטיחה לצרוב אותי.
היא הבטיחה לי להצרב תחת שעווה רותחת. הוצאתי מצית והצתתי את הנר, בעודי שעון על ברכיי
בבמרכז הרחבה. עדן חיכתה שהשעווה תתחיל להנמס.. סבבה סביבי.. וטפטפה על גופי.. על כתפיי,
על גבי, על צווארי, על חזי ופטמותיי.. התפתלתי תחת צריבת השעווה, אך לא הרגשתי כאב. הרגשתי
אותה. מביט בה שוב בעיניים אוהבות. חושקות. גם כשהיא מהלכת סביבי במעין צעדי משחק. ואני
ממוקד רק בה. היא והנשמה שיחקו בשעווה על גופי.
ואז היא הביאה קרח מהבר. הן אחזו כל אחת קובייה והעבירו על גופי, במקומות שהתלהטו מחום
הנר.. החום הקור על גופי.. ההשתייכות הטוטאלית שלי אליה. ההתמסרות. היא הביטה בעיניי ולחשה
בשפתיה: "אני גאה בך" והחזה שלי התמלא אויר. והלב התמלא גאווה. כשהיא אומרת שהיא גאה - אני
יודע שהיא ג-א-ה ! והגאווה שלה בי, היא עבורי תכלית הקיום שלי. האהבה הזו שלה אליי. במילים או
במעשים. או בשניהם. או במבט...

רגע לפני שהלכנו היא לקחה אותי שוב לשירותים. הפעם המקום התרוקן. נדחסנו בתוך התא. "תראה
לי כמה אתה רוצה אותי. עכשיו זה הרגע שלך" והיא סופרת: "אחת"... "שתיים"... "שלוש"..ומתגרה בי
.. "ארבע"... "חמש"... ואני משתוקק אליה כל-כך.. לגמור בשבילה אחרי כל היום הזה.. "שש"...
"שבע"... "שמונה"... ומרוב שאני רוצה יודע שהפעם הספירה מהירה לי מאוד.. "תשע"...בפעמיים
הקודמות היום היא עצרה כאן... "עשר"!.. היא אומרת ואני עוד ממשיך איתה. האלכוהול מתערבב
בעייפות.. ממשיך והיא מאפשרת לי.. תראה לי כמה אתה רוצה אותי.. וכשהיא אומרת את המילים
האלה, אני גומר.. מולה... משעין ראשי עליה.. והיא מחבקת אותי.. "מגיע לך. היית מדהים היום..
הרבה דברים עשיתי בפעם הראשונה: קילרתי, נתתי לך לרדת לי כאן.. וגם אתה: חווית היום הרבה
פה, בפעם הראשונה".. וכשהיא אומרת את זה אנחנו כל-כך קרובים.. ומתברר שכולם מחפשים אותנו.
וצריך ללכת. והערב בא לקיצו. ואיתו גם השהות הזו המשותפת שלנו של יומיים יחד. המלכה שלי ואני.

כנראה שנדרש לי זמן לעכל את כל מה שהיה. עוד עכשיו אני לא לגמרי בטוח ויודע. רק יודע שמהזמן
הזה שבילינו יחד יצאתי קרוב יותר ומתגעגע יותר ואוהב יותר ושלה יותר. נפרדנו שוב. היא ברכב איתו
באנו ואני תפסתי מונית. מהבית שלחתי לה הודעה "הגעתי. אוהב." יודע שהיא תראה את ההודעה רק
כשתגיע הביתה. בבוקר.

אושר מילא אותי בטרם עצמתי עיניים. אושר של משהו חדש. שכל יום מרגיש חדש. ומתחיל מחדש.
אהבה גדולה. חוויות חדשות. והכי חשוב. יש לי את המלכה שלי מחדש. שוב אנחנו. שוב יחד. שוב
מרגיש את אותו הרעב שנמצא שם תמיד. ויודע שגם היא. רעבה. צמאה. מחכה לפעם הבאה.
פקחתי עיניים ליום חדש וראיתי הודעה: "אוהבת. תודה"

תודה לך מלכה שלי. עדן שלי. על יומיים מלאים בך. באהבה שלנו. בנוכחות אינסופית. פה ומחכה כבר
לפעם הבאה.