גן עדן פרטי

התרגלנו כבר לזה שאת היום אנחנו סוגרים יחד.
בדרך כלל שנינו קרועים מעייפות ואנחנו בודקים כמה עוד נוכל לסחוב לפני שנלך לישון.
לרוב זה נגמר איפשהו בגבול שבין שעות הלילה המאוחרות לשעות הבוקר המוקדמות.
אחרי כל הזמן הזה עוד יש לנו כ"כ מה להגיד ועל מה לדבר.
אחרי כל הזמן הזה יש לנו עוד המון ללמוד ולהכיר.
כי כל הזמן הזה הוא בעצם רק ההתחלה.

ישבנו בשיחת סוף יום. כזו שהתארכה לה במיוחד.
בדרך ניסינו לפחות לצפות זו בזה במצלמה, בהיעדר הדבר האמיתי..
גם המצלמה לא רצתה לפעול.. כל ניסיון כשל.. והמשכנו בשיחה..
וברגע שבו היינו מאוד קרובים וחיוך היה מרוח לי על כל הפרצוף
ראיתי אותך שולחת שוב מצלמה..
הפעם, בניגוד לכל הפעמים הקודמות, סוף סוף ראיתי אותך
ובניגוד לכל הפעמים הקודמות ראיתי אותך דומעת..

דמעות לא מפחידות אותי. הן מעוררות בי קרבה. ניסיון להבין. אמפתיה.
והפעם, כשראיתי אותך דומעת, ידעתי שעשיתי משהו טוב.
ידעתי שהייתי אמיתי. וחבר. וקרוב. במידה כזו שהרשית לדמעות לצאת.
ולא רק הרשית להן לצאת, אפילו בחרת שאראה אותך ככה.

ובמצב הזה של דמעות אושר או התרגשות, כשאני יודע איך להוציא ממך
לרגעים גם צחוק בריא ולתת לך לנווט בין אושר לרגש ובין בכי לצחוק..
במצב הזה, יכולתי להשבע, שאני שוב אוהב אותך יותר...