חבלים, נרות וחיות אחרות

כי מי לא אוהב ציצי?!

עליתי על הבמה הקטנה והעגולה,

כל כך הרבה אנשים ברחבה.

ירדתי על הברכיים ונצמדתי לעמוד,

כל כך הרבה אנשים.

כל כך הרבה עיניים שבוחנות ומסתכלות,

המון מבטים "רעבים".

ואני נהנה מכל מבט שמופנה כלפיי,

מתשומת הלב המסחררת הזו שמכניסה אותי כל כך עמוק לספייס.

אני מרגיש סימן קליל,

הגיע הזמן לרדת לארבע.

מקשיט את הגב, מוריד את הראש ועוצם עיניים.

הגיע הזמן לצלול.

בין גניחות, הצלפות וטפטופי שעווה,

אני פוקח עיניים, מיישר משקפיים,

ועל הדרך- מביט בקהל ומגניב אליך חיוך.

זה מה שעבר לי בראש רוב הפגישה שלנו, ולא כי סבלתי. להפך.

אתה ידעת בדיוק איפה לגעת, גם בלי לגעת, מה להגיד ואיך ולהסביר את מה שאפילו לא ידעתי לשאול לגביו.

אתה ידעת לגעת.

ידעת להעביר את היד שלך ולגרום לי לגנוח ממה שהיה נראה מהצד כמו כלום ושום דבר.

"על מה אתה חושב?"

שקט, שקט מופתי- נחת.

ציפור עפה מולנו- התלהבות קלה וחזרה לנחת.

אבל גם כשהמוח שלי כיבה את עצמו סיננתי לעצמי דרך השקט "בן זונה".

כי אם זה מה שאתה מסוגל לעשות עכשיו, שיהיה לי בהצלחה עם מה שמחכה לי אחר כך...

מלא דם, כאבים נוראיים וחרמנות בלתי נסבלת.

למה, פשוט למה.

אני לא טיפוס קנאי,

אבל כשהנחת עלייה את הידיים שלך רציתי למות.

זה לא היה המגע הרגיל שאתה מעניק לאנשים, זה היה מעבר.

אנחנו לא מחוייבים זה לזה בשום צורה,

אנחנו רק יזיזים למען השם.

אבל ברגע שהידיים שלך התחילו לעסות את השכמות שלה רציתי למות.

אם היית מנשק אותה או שולח ידיים, אם היית אומר שאתה בקטע שלה- באמת שהייתי מפרגן.

אבל הקנאה שלי היא דבר מוזר.

לא אכפת לי שתשכב עם כולן, תנשק את כולן ותפליק להן בתחת.

אני הייתי פוליאמור למען השם, לא אכפת לי אם אתה מאוהב במישהי, זה לא מה שגורם לי לקנא.

מה שגורם לי לקנא זה המתח המיני הזה, הלא מוגדר והחד צדדי.

המתח הזה שראיתי שהיא נהנת טיפה יותר מידי, ואתה נראה כאילו עבורך זה משהו רגיל.

המבט שהיא נתנה לי, מלא בהנאה.

אמנם זה חדש לי, אבל קנאה היא רגש טבעי. אני אתמודד.

לכתוב על הפעם השנייה מרגיש נדוש,

לא מקורי.

זה לא שיש שני לפצע ראשוני.

זה לא שהנפש שלי נשברה לרסיסים,

אי אפשר לפצוע עוד יותר את הפצעים הטריים.

אז זה עוד זוג ידיים,

שפתח בניגוד לרצוני את זוג הרגליים.

אז הפעם זה הוא,

זו לא היא,

אבל אין שני לפצע ראשוני.

אני מרגיש שבור,

אבל מרגיש שאומר פה משהו אסור-

הפעם השנייה כבר פחות כאבה

כי לקח לא לקח, הנשמה כבר עזבה.

הגוף הזה כבר ממזמן לא מרגיש בבעלותי,

והידיים שנוגעות בו-

הן שלה, לא שלי.

והדמעות, גם אחריו

גם הן לא היו עליו.

הרי היא זו שפתחה את שערי הגהינום,

היא זו שלקחה את התום.

בסופו של יום, היא האחת שאראה בחלום.

אני רוצה להיות מקולר.

אני רוצה יותר מרק קולר לצווארי,

אני רוצה את האדם שישים לי אותו,

שירוויח את היותי שלו,

את המסירות שאראה לו,

את החומות שאקלף אט אט,

אדם שירטיט את ליבי במבט.

כזה שיטריף את החושים שלי,

אחד שיאפשר לי לצלול לספייס ולהרגיש בטוח.

אדם שייתן לי חופש לחקור ולגלות לא רק ביחד,

אלא גם לבד,

אך בסופו של יום תמיד אחזור אליו.

אבל כרגע אין קולר לצווארי,

ואין אדם איתו אחלוק את נבחי נשמתי.

עד אז, אני אהנה מהדרך ;)

ארוחת צהריים שגרתית,

וכל מה שאני יכול להתרכז בו זה איך בא לי עוד.

עוד סימנים על התחת.

עוד ידיים מלטפות ושורטות.

עוד חבלים שמתהדקים על גופי.

עוד חניקה.

עוד אצבעות שיענגו אותי.

עוד מילים שיגרמו לי להיטרף.

עוד גניחה.

עוד נהימה.

עוד מבט מלא זימה.

אני מונף באוויר, החבלים עוטפים אותי. אני נמצא עמוק בספייס ומתענג על הכאב והשחרור.

את מדברת עם איזה חבר, ואז הוא קורא לך ומתחיל לעטוף גם אותך עם החבלים.

אני פוקח את העיניים שלי, כדי לצפות בך נהנת מהחבלים שמתחילים לעטר את גופך, אנחנו מפריחים נשיקה זה לעבר זו במבט אוהב.

פתאום אני מרגיש את החבלים שלי זזים טיפה ואני רואה שגם שלך ומחבר את הנקודות- את הולכת להיות קשורה אליי.

הוא מושך בחבל ואת עולה למעלה אט אט, ניצבת מתחתיי.

הגופים שלנו מוצבים זה מול זה, ואנחנו פנים מול פנים- מונפים באוויר.

אני מסתכל עלייך נאנחת ומתרגלת לתנוחה, אני רואה שקשה לך. אני שואל אם אפשר, ואת עונה לי שכן.

אני מולך, פרצוף מול פרצוף, גוף נושק לגוף, ועכשיו גם שפתיים נושקות לשפתיים.

תזכורת למה שהתרחש אמש הם הסימנים שנמצאים על גופי כרגע-

תחת שהסתמן משלושה ימים של אימפקט חזק מהרגיל, שריטות ונעיצות ציפורניים לאורך הגב, וסגולת הכותרת- סימני חבלים מהקשירה המעולה של אתמול.

זו לא פעם ראשונה שאני מסתמן (האם זו מילה בכלל?), אבל אני לא חושב שהיו לי ככ הרבה סימנים על הגוף בו זמנית אף פעם, ויש בזה משהו ככ מהנה.

להסתכל על הגוף שלי ולראות תזכורות לסשנים ורגעי הנאה זה משהו שאני לגמרי יכול להתרגל אליו...