ומבטים בעיניים בזמן רימינג.
בשונה מאותו מבט אהבה מפורסם ושגיר הרואה אל-תוך הנשמה, אני מחלק בני-אדם לקבוצות לפי מבטיהם. לפי הכעס, לפי העלבון והחימה. מתי הרגע בו הוא מפחד, בו הוא פסע מלהתפוצץ ולא רואה כלום יותר, כמו השחור הזה הכוללני בהתקף זעם. לאחרונה, התחלתי להסתכל על הכוס באור שונה, אני קרב ולוחש לו וחושב לעצמי כמה יפה תנועת הליטוף כנגדו, איזו מחווה יפה זו לתחוב בעדינות את האצבע, להוציא, להריח ולטעום. בין השדיים הגדולים אני מצליח לפגוש את עיניה, זו לא בושה או כניעה, זו לא אותה אהבה הפוגשת את עיניי כשהיא מלקקת אותי בעדינות כשרגליי למעלה בזמן שלשונה תחובה בי, ידה המאוננת מסתירה לרגעים את מבטה, אותו מבט העוזר לי לגמור.
שם המבט שונה, ייתכן כיוון שלא עשיתי זאת עם אחרת, ייתכן כי זה מקרה נדיר וייתכן כי זהו מבט של פתיחות. זה יפה כמעט כמו לנגב לה פיפי מהכוס השעיר, להרים את תחתוניה וללחוש לה שאבא ניקה אותה במקומות שאסור לילדות לגעת.