פעם, בחיים אחרים, במציאות שונה ופחות קרובה מזו הנוכחית, היא שאלה אותי באגביות מה לכתוב בפרופיל כדי להבהיר שהיא שלי. "חלק ממנו", יריתי מבלי לייחס משקל-רב לאותה קביעה תמציתית ובאותה תמצית, מסתתרת לה כל המהות. תמיד כתבתי על עצמי "חוקר קצוות", שיערתי מהיכרות אישית רבת שנים כי אלו האלמנטים המייצגים ביותר ובכל מקרה, היה ואצטרך להסביר על עצמי לאחר, במידה ולא יבין הוא את התמצית, לא יבין מאום.
אנחנו לאחר תקופה לא קצרה, עבורי זוהי רק נוודות קצרה מאוד כאן כמו שהתכוון הרמן הסה וכל שלושת השנים, הכתבים וכל התשפוכת המילולית נמחקו ללא מצמוץ וללא גיבוי פרט לזה אשר שוכן בראשי.
בשבוע שעבר, היא בכתה קצת כהרגלה כשנסענו אל-תוך הפקקים ואמרה לי שהיא לא מאמינה לי שגם לאחר כמעט ארבע שנים אני צריך אותה, שאני תמיד מסתדר לבד ולא זקוק לכלום. הדפתיה ללא שהות, אמרתי לה שזה לא נכון אך לא העמקנו בזה יותר. הצורך שלה שאצטרך אותה הינו מוחשי, למרות שהחיים לימדוני לא להצטרך דבר ויש בכך קושי. איני נוהג לומר דברים מן השפה ולחוץ, בייחוד דברים אשר בכוחם לטלטל את חייה של נוסעת הרכב ליעד לא ידוע.
"את חלק ממני", בטח שאני צריך אותך אמרתי לה היום כשתפסתי אותה מאחורה ולחצתי חזק על בשרה. זה מעבר לקעקוע ומעבר למילים, זו ידיעה.