כשאנחנו מסלימים, מתוך שיפוט עצמי אני מרגיש את הסימנים שאני נותן. אני מתחיל לנשום באיטיות ולהרחיב נחיריים למשך שניות מספר, בית החזה מתרחב ואני מצמצם אליה מרחק. בשנה הראשונה, היא סיפרה לי בכל הזדמנות כמה היא לא מפחדת, לא פחדה ולא תפחד ושאלה באותה הזדמנות, האם אתה רוצה שאפחד ממך?
כמובן שהייתי משיב לשלילה, אין כאן שום עניין לרצון ופחד מוחשי או שמגיע, או לא. אינך יכול לאלצו או להופכו לשעשוע. בפעמים הראשונות שלנו, הייתי נלחם בזעם, נושם ומנתב אותו לכיוונים אחרים; זעם הוא הרס עצמי, הוא תמיד מוצא פרצות, הוא תמיד מחלחל עד שהוא מוצא את המזבח והקורבן. זעם הוא תשוקה עטופת רעל.
המכות הראשונות גרמו לה לברוח, זעם גולמי בתצורה שונה. היא תמיד הטיחה בי שאני אלים, שאני מחפש מסגרת שליטה כדי לדפוק מכות, כדי לרדות, כדי לייסר, כדי לגרום לאיבוד השפיות.
הייתי קורא בעיון את מה שהיא הייתה כותבת מרחוק ויודע שכל המסגרות על הזין, כל הפירושים, ההסברים, הצידוקים העצמיים. כלום. השלמתי עם עצמי בגיל צעיר, זה לא טוב או רע, זה מה יש.
מעולם לא ביקשתי ממנה לשוב לאחר שברחה מהכלוב שלי, מהכלא שהוא אני. היא הייתה שבה, חוטפת והיינו מתחברים עד הפיצוץ הבלתי נמנע הבא. הייתי ממתין למבט המתנתק וההמום שלה, הייתי עולה עליה לאחר שהפלאתי בה זעמי וחודר בעדינות כשהיא בוהה בתקרה ואובדת. זו הייתה פסגת השאיפות האינטימית, שם היינו אנחנו באמת. גולמיים, ערומים וחפים כל תפאורה. מחול אנושי-גרנדיוזי מטריף.
לאחר שהייתי גומר, הייתי נוגע בעור המחוספס מדמעות יבשות ודם קרוש, רוק ושתן. הייתי נשכב לידה ומנשק אותה ברכות בלחיה, את יכולה לספר לעצמך מה שאת רק רוצה בעודי נוגע בכוס.