לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

יומנה של סטלנית

״ למילים שרדפו אותי בשנתי, אני כותבת אתכם כאן — במקום לשמור בתוך ליבי ״

- כתיבה רגשית ועמוקה
- חוויות
- ומחשבות באמצע הלילה

* תגובות שלא מכבדות אותי ואת הדרך שלי לבטא את רגשותיי — המשתמשים יחסמו.
לפני 3 שעות. יום שלישי, 19 במאי 2026 בשעה 20:49

איכשהו, את מצליחה לשתק אותי.
את מצליחה לדבר, לתת למילים לגלוש משפתיך.
ואני כאן מולך, חשופה, שותקת וכאובה.
רוצה לברוח הרחק הרחק במחשבה.
ואני רוצה להסביר,

 רוצה להיפתח, 

רוצה להראות לך 

את הסערה שאת מחוללת בתוכי,
אך אני שבויה בעיניך.
אני שבויה של הכאב והעצב,
של הכעס והתסכול,
של הפחד והשקט.
ואת כולך זוהרת, ואני לצידך כמו צל,
משתרכת אחריך כמו זנב, מנסה למצוא את האור שבי,
אך אני כבויה, מדוכאת ושקטה.
עומדת מולך, זקופה.
מחכה שתחבקי אותי חזרה.

לפני 11 יום. יום שישי, 8 במאי 2026 בשעה 19:11

 


אני גדלתי להיות רומנטיקנית מפצה,

נותנת את כל כולי,

מעניקה לך את אהבתי, זו שהיית אמורה לתת לי.

וקיבלתי את זה על עצמי לתקופה,

ועכשיו אני נשאבת לחור השחור בחזרה.

אין לי מושג מה קרה,

אבל זה נשבר,

זה מרגיש שזה נגמר,

אין בי כוח שנותר.

חשבתי שזה באמת לנצח,

הייתי תמימה וזה היה כתוב לי על המצח.

נתתי את אהבתי אליך,

הזרמתי לך אותה בדמך,

הייתי לך כתף,

עמוד תווך.

ואני נותרתי לבד בתוך ההרגשה,

שאהבה זה לא מספיק,

אבל כרגע ככה זה נשאר.

והתשוקה שלי אליך, הפכה לכעס

הטעם המתוק שהשארת בי, הפך למר.

הכעס הוא לא כלפיך, אלא כלפי עצמי —

שלמרות שהרגשתי כמו מטומטמת,

אישרתי לך לשחק בי.

אז אני אכולת אשמה,

שסגורה בתוך קופסה,

לא מוציאה מילה — מרוב חלחלה וחרדה.

ואני הגעתי לקיצון,

מאוהבת עד כלות עיוורון.

עייפה בתוך כל השיגעון.

ואיפה את היית עד עכשיו?

בלילות שהכרית הייתה רטובה מדמעות,

מלאה במחשבות,

עטופה בקללות.

כשהייתי בורחת לאוויר,

במזג אוויר קריר.

אל תוך שמי הלילה נשמתי ברחה,

מגיפה שנותרה ריקה, ללא זכר לאהבה.

ואת קיבלת אזהרה,

שאני אתרסק,

אך את תישארי בקרקע.

אני אתנדף לי באוויר, כמו סביון קליל

אקבל על עצמי,

את כל מה שלא היה בעיניי קביל.

לפני שבועיים. יום שני, 4 במאי 2026 בשעה 17:09

אני מרגישה את הסוף שלי קרב,

תחושת ריקנות מתפשטת בגופי כמו עשן הסמים שאני שואפת לריאותיי.

אני כבר לא עייפה, אלא מותשת.

אני לא מנצחת בקרב הזה, וכנראה שלעולם לא אצליח.

אני נכנעת, אני לא רוצה לנסות יותר.

עם הריקנות הכאב התעצם,

הניצוץ בעיניי נעלם,

ונותרתי אישה בעלת עיניים שחורות,

ריקות מתוכן,

מרוקנות מבכי.

הבטן שלי מתכווצת בכל פעם שהיא נכנסת,

ולא כי זה סימן טוב —

אלא כי הסערה מתקרבת.

מתי היא תבין שאני עייפה?

שכל התקופה האחרונה,

אני באמת מנסה.

אני נלחמת בכל שניה,

מטעות לחרטה,

ממילה למריבה.

אני רוצה חופשה,

לא כאן,

לא בעולם,

אלא הרחק מכאן — לכיוון העננים הרכים,

המשדרים שקט ושלווה.

הרצון להמשיך דועך,

הכאב עוד דורך — על הלב.

לאן נעלמה השלווה?

לאן נעלמה האהבה?

מה אני עשיתי רע?

מתי ארגיש אהובה?

כנראה שלעולם לא אדע — כל עוד זה ממשיך.

אני אמשיך להילחם, לך זה לעולם לא יספיק

ובסוף אני אתפרק.

למה היא נשארת?

למה היא לא מוותרת?

אם היא לא מאמינה וסומכת,

למה אני נלחמת?

האם אני לא מספקת?

רק כשאני מתפרקת, היא מחבקת.

ליבי כבד, יורד אל הבטן.

אני רוצה להיכנס לאולפן לעוד סשן,

שאולי דרך מילותיי ומנגינה עלובה —

תוכלי להבין מה אני מרגישה.

כמה אני מנסה,

וכמה אני רגישה,

לכל מילה.

שאת מוציאה.

את נראית כה חסינה,

כשאני בעמדת פגיעה,

את נהנת מהכאב,

שואפת אותו ללב —

זה מחייה אותך מחדש,

ממוטט אותי לאט.

ואת לא מבינה,

מה את עושה,

כמה את מכאיבה,

כשאת לא עונה.

כשאת שם שותקת,

יושבת ומהנהנת.

קשה ונסגרת.

אני מנסה לברוח ממך,

כמו מאש.

אך כשאני רחוקה — את קרובה.

וכשאני קרובה — את קרה.

מה את עושה?

למה את משחקת איתי?

אם את אומרת ״את שוכנת בליבי״ —

איתך אני כבויה,

לא נושמת לשניה,

כל הזמן לחוצה —

אני בתחרות ריצה.

אני צריכה הפסקה,

אני כבר לא מרוצה,

מרגישה לא חשובה.

אם רק היית יודעת מה את מחוללת אצלי בלב,

כשהמילים שלך חודרות כמו סכינים.

ואם לפתע, מילה אחת שלך הייתה מעלימה אותי מהעולם, אז היית מבינה שזה לא בסדר?

היית מתחרטת?

היית מתעניינת?

היית מצטערת?

היית שואלת?

היית דואגת?

או שהיית עוברת על פני כלא היה?

היית אכולת דאגה?

מלאה בשאלה.

מסתקרנת מהלא נודע הזה,

רוצה לשלוח אליו יד — רק כדי לדעת איך את תרגישי,

כשאיבדת מישהי שאהבה אותך,

יותר מכל דבר אחר בעולם.

שהייתה מוכנה להילחם ולתקן כל טעות,

שהייתה מוכנה לספוג תקופות קשות איתך,

שהייתה מוכנה להכיל את המילים שלך.

מישהי שרצתה ללמוד עלייך כל פרט קטן.

האם יכאב לך?

האם את סוף סוף תביני?

האם היית מרגישה הקלה?

———

אני הייתי לך מובן מאליו,

ואת היית לי המקום היחיד בעולם,

האדם היחיד שהפך לעולם,

האדם היחיד בעולם שלי.

אז מדהימה שלי,

תזכרי את זה כאזהרה.

האהבה שלך יותר כואבת מהמוות,

יותר עצובה מהחיים עצמם.

הנשיקות שלך הן רעל מתוק שנספגו לעורי,

השאירו חותם כצלקת כואבת.

פצע פתוח — האהבה שלך הייתה כמלח.

לפני שבועיים. יום שבת, 2 במאי 2026 בשעה 16:29

אני ציפור בעלת כנף שבורה,

שרצתה לעוף למרחקים,

נפש פצועה,

שרצתה לשנות חיים.

בין עולם בו הכל שחור לבן,

רציתי להיות הצבעים.

ובלב שבור רציתי להיות הדבק,

שיאחד בין הרסיסים.

אך לא יכולתי להילחם, ולא יכלתי שכבר לזוז.

האופל הביס אותי, וכל יום הרגיש כמו בזבוז.

זאת הייתה מלחמה לתפארת, אויב הוגן.

הסתיימה כטרגדיה עלובה.

כשנולדתי הלב היה שלם,

הגוף היה בריא,

וכשהתבגרתי,

הלב נהפך לשבר כלי,

הגוף נהיה חלש,

ואני נעלמתי.

הניצוץ שלי אבד, אל תוך החושך הרחוק.

כי מיום ליום נלחמתי, אך נשארתי ללא כוחות.

לפני שלושה שבועות. יום חמישי, 23 באפריל 2026 בשעה 11:54

אני רוצה לחזור מיום עבודה ארוך,

שאשתף אותה בכמה נוראית המשמרת הייתה.

היא תשכיב אותי המיטה ופשוט תרד לי, עד גמירה.

הלוואי והיא הייתה מצליחה לקרוא את מחשבותיי.

לפני חודש. יום שישי, 17 באפריל 2026 בשעה 9:24

אני מחפשת אצלה את הכוחניות, השליטה.

את הרעב שלה אליי.

אני רוצה לחזור מיום עבודה ארוך ומייגע וכשהיא מחכה לי במפתן דלתי, רעבה לקינוח המתוק.

למפלצת הצומי הקטנה שלה.

שתקבל אותי בזרועות פתוחות ואני אשחק איתה משחק ואתחמק ממנה, רק כדי לאכול את מנת הצומי היומיומית שלי. והיא תמשוך אותי אליה מצווארי ותשלוט בנשימתי.

תקרב אותי אליה כשנשימותינו מתמזגות לאחת, אני ואת.

כשהנשימות נעשות כבדות, היא תסתער אל שפתיי,

תיתן לידיה לטייל לאורך גופי, תיתן לשפתיה לחפש את האוצר.

היא תפשיט את בגדיי, ותתפעל מהיופי שהיא רואה.

היא תתרטב רק מהמראה שלי.

כשאני עומדת חשופה, שברירית וקטנה — מחכה לה שהיא תפרק לי את הצורה.

ואני אבריח צחקוק קטן מפי, והיא תכעס.

היא תרצה להעניש אותי, היא תרצה להראות לי שוב ושוב מי שולטת ומי יצירת אומנות קטנה ומלוכלכת.

היא תסובב אותי כשגבי מופנה אליה, תצמיד אותי לקיר ותלחש לי דברי קסם.

בטון כועס ומצווה, היא תקפיא את המקום ואז תבעיר חום באיבר מיני.

היא תנשק את צווארי כשידיה חופנות בישבני.

חזק, חזק ואז יותר.

גופי בוער ולחיי סמוקות — כי חיכיתי לה כל היום.

וידיה ימשיכו לגרות את פיטמותיי, היא תלחץ ותמחץ.

והיא תגרום לכאב המתוק לעלות את פני השטח.

וגרוני יתמלא ברטיבות, מחכה לחבר היפה שלה שיחדור אליו.

היא מתחככת בי, הפות שלי פועם בהתרגשות.

ואני נוטפת רטיבות, מחכה שלשונה תניח עצמה עליי.

היא מסובבת אותי כשעינינו נפגשות, והזמן עוצר מלכת — רק אני והיא המימד הקוסמי הזה.

אצבעותיה מטיילות במורד גופי אל עבר הקינוח שלה.

היא משחקת בחרוז הקטן שם למטה, שהוא כבר הופך נוקשה — פעולה זו מבריחה ממני הפעם גניחות של שיגעון, של עונג, של עוד.

היא מחייכת ואומרת לי לשתוק, בקול מצווה.

ואני רק מתגרה יותר, יש משהו בטון הזה שלה שגורם לי לרצות לשחק איתה עוד. לתת לה עוד סיבה להעניש אותי.

ואני לא שותקת אלא מגבירה את קולי, והיא כמתוכנן עוצרת. עיניי נפתחות (puppy eyes) והיא נמסה, כי אמנם היא השולטת-אבל אני המלכה.

״ אם תשמיעי ציוץ נוסף את תיענשי ״, אחחח כמה שאני נדלקת.

אני מהנהנת עם הראש לחיוב, ואצבעותיה חודרות לתוכי — ממלאות אותי, סוגרות את הרעב הגדול שהיה בי.

המהירות גוברת אך זה לא מספיק והיא קוראת אותי בלי בעיה.

היא יורדת על ברכיה, מפשקת את רגליי לרווחה.

מעבירה את לשונה על שפתיי התחתונות, ואני רועדת — לזה חיכיתי, ואני נרטבת יותר כשהיא מגבירה את הקצב של השילוב הקדוש.

״תתני לי בבקשה״ אני אומרת ומתחננת.

״עדיין לא, רק כשאומר לך שאת יכולה״ , פאק.

אני מתחרמנת רק מהתגובה הזו, היא שולטת בי.

היא מגבירה את הקצב ואצבע נוספת מצטרפת, ואני עומדת להתפרץ.

רגליי רועדות לגמרי, ואני מסתכלת עליה וגונחת בקול מתחננת דרך הגניחות שלי לאישור שלה.

״ תגמרי בשבילי נסיכה, רק בשבילי״ , ברגע שהיא נתנה לי הקיו, ההשפרצה הייתה מרובה. אני רק חיכיתי לה.

והיא מחייכת כשאני משפריצה, והיא גאה בי.

ככה היא רוצה אותי, משוגעת ומעונגת.

אני מתפרקת והיא תופסת אותי בין שתי ידיה, אני כל כך מפורקת. אך זה לא נגמר.

היא מרימה אותי ומשכיבה אותי על המיטה, הופכת אותי על הבטן ומושכת את האגן שלי אליה.

היא מאחורי עם החגורה שלה, והחבר המתוק שלה שמבשר לי שלום, אני משתנקת מהאסרטיביות של האישה הזו כל פעם מחדש.

״ את שלי, שמעת?״

״ אהא ״ אני אומרת בקול מתוק ותמים.

היא אוהבת את זה.

היא חודרת אליי, ואני מתמלאת מחדש.

היא חובטת בי בכל חדירה ומוסיפה גלי עונג נוספים בכל פעם מחדש.

החזה שלי כבר שוקע במיטה, הישבן שלי מורם למעלה.

סטירה, חזקה משאירה בי חותם אדום של ידה.

״אה״ אני גונחת בחוזקה, ואחת אחרי השניה — סטירה ועוד סטירה.

אני אוחזת במזרן, מחכה להתפוצץ.

אך היא רוצה אותי קרוב יותר, להרגיש את כל כולי.

יד אחת שלה אוחזת באגן שלי, בחוזקה.

יד שניה תופסת את שיערי ומושכת אותי אליה, הקצב מתגבר וכל חבטה הופכת עמוקה וקרובה יותר.

אנחנו בעולם משלנו, אני והיא.

היא כבר גונחת בעצמה מהמראה המופלא שהיא יצרה כאן.

״ את שלי, את שלי, את רק שלי״ היא אומרת.

״אני שלך, רק שלך״ אני חוזרת, הגלים מכים בי שוב ושוב.

ואני באופוריה של אורגזמה מטורפת.

״אני רוצה לשמוע אותך גומרת בשבילי, נסיכה שלי.״

אני כל כך רוצה לגמור, אבל לא ככה.

אני אומרת לה לא עם הראש.

ולרגע אחד היא מבולבלת .

ואז היא מבינה.

״ תגמרי בשבילי, זונה פרטית שלי, קדימה תראי לי כמה את יפה כשאת גומרת״, זה בדיוק מה שאני צריכה.

ואני כבר משפריצה, והחומר מתפרץ ממני.

היא מגבירה את הקצב שוב ואני על הקצה.

שתינו גונחות מעונג ואני כבר שם.

אני רואה זיקוקים וכוכבים ומתפרקת על המיטה.

היא יוצאת ממני, אני מכוסה זיעה קרה.

היא נשכבת לידי ונושקת לי קלות.

״ את הכי יפה ככה״

מצאתי אצלה את הכוחניות והשליטה,

את הרוך במגע,

מגע הקטיפה, עוצר נשימה.

לפני חודש. יום שני, 13 באפריל 2026 בשעה 12:35

אותם קולות של אנשים עלובים, שיודעים הכל עליך ולא מוותרים.
אז אני דופקת על דלת חדרך, דופקת על ליבך, שיחזיר אליי פעימה, ויסביר לי שאת לא אבודה.
דלת חדרך נפתחת ואני חסרת מילים, לא מצליחה לעכל את סערת הריגושים,
את עינייך הדומעות, כמו ים מלא גלים. עיניים אדומות שכואבות בלב כמו מכת גלים על שובר גלים.
ואני מתכסה במן מגננה, כולי קרה וקשוחה, מנסה שלא להביע הבעה.
לא אומרת לך מה אני מרגישה, רק מחכה שתתני לי מכה, שתזרקי מילה.
הלב מתנפץ כשאת דומעת, והראש מתפוצץ, כשאת לא יודעת,

להסביר את מה שעל ליבך.
מיליון שאלות שמתהלכות לי בראש, מיליון חששות שנופלות עליי כמו דקירות.
ואני כבר יודעת מה את הולכת להגיד, הכל צפוי ולא יותר מידי מדאיג.
העברתי כל סנריה שיכולה להופיע במוחי, ונפלתי על אחת שברחה מדעתי.

אני בורחת לסיגריה ומשתפת אותה דרך שאכטה את כל הרגשות,
העשן מתפזר אל האוויר כמו שני רקדנים, כמו מחזה עצוב בין שני אוהבים.
האמת שאת מראה לי עכשיו הוא מחזה בחיים עצובים.
ואת מנסה  ללכת, אני בעדך עוצרת, לא משחררת.
כי מוחי בידיעה שאם אתן לך ללכת, רוב הסיכויים שאת אינך חוזרת.
עוד רגע ואת מתחמקת,
נופלת בין אצבעותיי,
אותך אני תכף מאבדת,

לא מוכנה לתת לך ללכת.
אז אני נלחמת.

אוגרת אומץ,
ועוד שניה הלב מתפוצץ,
הכעס עוד רגע מתפרץ,
אך אני צריכה אותך כדי להמשיך,
אני מוכרחה להיות לצידך כדי להחלים,
מנסה להתקרב אליך כי כל מה שאת יודעת לעשות זה להדהים,
את השקט אחרי הסערה שבי,
את המוזיקה ביום רע שלי,
את הורד בשדה הקוצים שלי,
את השמש ביום גשום שלי,
את מלאך בתוך העולם שלי,
את הלב שבין שתי הריאות שלי,
את ורק את.
כי מי אני בלעדייך?
גופה ריקה,
ללא נשמה,
שצועקת לעזרה,
צמאה לאהבה,
אישה מכורה,
לאותה בחורה.

 

 

 

לפני חודש. יום חמישי, 9 באפריל 2026 בשעה 5:07

אני עייפה מידי,

הראש שלי כל כך מסתובב שאין לי מושג מה לומר,

הבטן שלי לוחצת,

ואני משתתקת,

אני סה''כ מחפשת קצת שקט.

ובעולם כה מסובך,

אנחנו השחקנים,

אך אנו מלאי רגש,

ומלאי עצבים.

הכל כאן שקרים,

תיחמונים,

מזימות ובגידות.

ואני עייפה מלנסות,

אני רוצה רק לבכות.

אני גמורה,

כמו אחרי מלחמה,

השקט שאחרי הסערה.

שוקעת במים עכורים,

עייפה מכל האנשים,

נלחמת בקולות אכזריים,

מפלצות ושדים,

רוחות רפאים.

איך אני מוותרת?

איך אני משחררת ועוזבת,

הולכת ומוחקת.

אני רוצה לפרוש כנפיים ולעוף,

העולם הזה נהיה כה צפוף.

אני רוצה לנוח, לא לדבר יותר.

לשבת ולשתוק ,לא לשתף אף אחד אחר.

אני עצמי בבועה,

רודפת אחרי עצמי לקבלת תשובה.

והמרדף הזה מייגע,

מתיש וקורע,

נמאס לי.

סה"כ רציתי להרגיש טוב עם עצמי,

רציתי לתת לעצמי מנוחה,

רגע של רוגע ושלווה.

אבל זה הגיע אליי בהפוכה,

נכנס כמו סערה,

וזה מרגיש כמו מלחמה.

אותו לופ,

אותו גלגל,

הכל נמצא במימד הזמן.

תחת כיפת השמיים,

אינספור כוכבים,

אבל לא אחד שיפול,

ויציל לי את החיים.

לפני חודש. יום שני, 6 באפריל 2026 בשעה 16:46

 

 

באיזשהו אופן היא הצליחה לחדור למחשבותיי,
לכל קפל שיש לי במוח, לכל תא מחשבה קטן שיש לי שם היא נמצאת.
ובין כל המחשבות הקסומות נמצאות שם פנטזיות.
כאלה שהייתי שמחה לממש.

אני צופה בה מתלבשת מול המראה, איך שהיא בודקת ובוחנת את איך שהיא נראית,
ואני מתענגת על הרגע הזה, כי לא רק היא אוהבת את מה שהיא רואה, גם אני.
אני מדמיינת איך שפתינו מתקרבות, איך הלשון שלה נכנסת לעולמי, ואיך שלי נכנסת לשלה.
הידיים שלי מטיילות אל כל חלק בגופה, ולחץ גובר כאשר הן נוחתות על ישבנה ומקרבות אותה אליי,
הכי קרוב, כמה שיותר להרגיש אותה.
ואז היא עוצרת ומסתכלת עליי כמו מלאך, ידי מחזיקה בסנטרה ומקרבת אותה לנשיקה,
אנחנו צוללות למעמקי הפנטזיה, הידיים שלה אוחזות בשיערי, ואני מפשיטה ממנה את חולצתה,
מתפלאת ומוקסמת כל פעם מחדש מגופה המדהים.
התמונה הזו לא תצא לי מהראש לעולם.
את מחייכת ולא מבינה למה אני כה מתפלאת, אך לא אוכל להסביר לך את התחושה שעוברת בי כשאני רואה אותך בשלמותך, חשופה.
אני רוצה להיות מרוכזת בך, אני מתיישבת על המיטה, כשאת יושבת מעליי
ואני מתאהבת מחדש, לא יכולה להפסיק להסתכל עליך.
אני מתקרבת לנשיקה כשלאט לאט השפתיים שלי סוללות את דרכן מטה,
אני מנשקת ברכות את צאוורך, את התנוך של האוזן אני לא שוכחת,
משאירה סימן טריטוריה קטן על צאוורך רק כדי לסמן שאת כולך שלי,
שפתיי ממשיכות לרדת לכיוון עצם הבריח, ידיי אוחזות בשידייך בעדינות כשהאגודל מגרה את פיטמותייך הזקורות,
בראשי אני מתחרפנת, כי גניחותיך בורחות מפיך כמו מוזיקה לאוזניי.
ואני שואלת אם להפסיק ואת מבקשת שלא, ואיך אני יכולה להתווכח כשאת מולי?

לאט לאט שפתיי ממשיכות לרדת אל עבר שדייך המהפנטים, ולשוני נוגעת בפיטמתך, ידי השניה מגרה את השניה שלך בעזרת האגודל.
ואת גונחת ומתפתלת, ואני ממשיכה ואת אוחזת בשיערי, לא משחררת.
מתחננת ומבקשת שאמשיך.
את מתהפכת על המיטה ונשכבת, ואני ממשיכה מאותה נקודה ולא עוצרת,
ממשיכה ללקק את הדבר הכי יפה שקיים, מרגישה כל תזוזה שלך, מתענגת על כל צליל שלך.

ידי מחליקה מטה אל עבר הבטן שלך, אני מעבירה את האצבע אל עבר איבר מינך,

משחילה את ידי מבעד לתחתון שלך ונפגשת ברטיבות בלתי פוסקת.

אני נושכת את שפתיי ומנשקת את שלך, נותנת לך רגע אחד לנשום לפני שהסערה חוזרת.

שתי אצבעותיי נוגעות בחרוז הרגיש שלך, ביעד הבא של לשוני.

אני מתאפקת שלא להחדיר את אצבעותיי, את לא מאשרת לי.

אני משפשפת אותן בחור הכניסה שלך את כבר לא מצליחה להתאפק, ואני רק מתפללת להמשיך להקשיב לך.

אני מפשיטה ממך את התחתון ונותנת ללשון להוביל, מלקקת ברכות את הדגדגן שלך, למעלה ולמטה, במעגלים.

לאט לאט מגבירה את הקצב, יורדת טיפה יותר למטה אל חור הכניסה שלך, מכניסה ומוציאה את לשוני מתרטבת מהחומר שלך, מגרה את החרוז שלך בעזרת האגודל שלי, ואני רק רוצה להחדיר בך משהו, רק רוצה לתת לך להרגיש אותי.

את נושכת את שפתיי ומנסה שלא להוציא הגה, אוחזת בשיערי ומקרבת אותי יותר, נותנת לי סימן להגביר את הקצב.

ואני ממשיכה, ואת מבקשת ממני לא לעצור, הלחץ גובר, ורגלייך מתקרבות אחת אל השניה וכולאות אותי בכלוב יפייפה שלא ארצה לצאת ממנו.

את מתחילה לרעוד ואני לא רוצה לעצור, את לוחצת ואני רק ממשיכה וזורמת על הקצב, הלשון שלי מתענגת על כל טיפה שלך ואני רק רוצה להמשיך.

אבל את אוחזת בשיערי, צועקת את שמי,

כולאת אותי ולפתע את עוצרת, מתנשפת ומרימה אותי בחזרה אליך.

מוצאות את עצמנו מתנשפות ומחייכות, שתינו יודעות שזו לא תהיה הפעם האחרונה היום

לפני חודש. יום ראשון, 5 באפריל 2026 בשעה 14:03

היא חוזרת מיציאה, עצבנית וגמורה.

שואלת האם יש משהו לאכול ופותחת את דלת המקרר.

אין יותר מידי אפשרויות ואני רואה את פנייך נפולות ועצובות, אבל מרגיש לי שזה לא בגלל הרעב — אלא משהו אחר קורה.

ואת שותקת ונשכבת על המיטה,

אני מנסה להוציא ממך את סודות כאבייך — אך את סגורה ומסקרנת, ואני לא יודעת למה.

את אוספת את ידיי בתוך ידיך, ומזכירה לי כמה אני קטנה לידך — מזכירה לי שאני לרשותך.

את נושקת לי קלות, וצמרמורת מתפזרת בגופי.

את צופה בי מתענגת, ועיניי מתמלאות דמעות — של התרגשות, של געגוע.

צימאון למגע שלך, לכך שחיכיתי לך כל היום.

ואת מחייכת את החיוך היפה שלך, מזיזה את שיערי מפניי, מתבוננת ביצירה המלאה שלך.

את מניחה את ידך על פניי, ומקרבת אותי לנשיקה.

אני מרגישה שעליתי מעל פני המים לנשימה, עמוקה — נלחמתי בשדים שלי לאורך כל היום, הנשיקה שלך שיתקה אותם ברגע.

שפתינו זזות בהרמוניה, והחום בגופי גובר.

היא טורפת אותי, היא רעבה רק אליי.

היא חיכתה לי באותה מידה, התרגשה למגע שלי.

אני נסחפת יותר ויותר, ואני לא מצליחה להשתחרר — אני לא רוצה לשחרר, אני מתמכרת לטעם שלה,

לתחושה שהיא מעבירה בי.

היא מכשפת אותי כשהיא מצמידה אותי לגופה, מושכת בשיערי קלות. פאק, מה היא עושה לי?

היא יודעת את הכוח וההשפעה שיש לה עליי,

ואולי זו רק נשיקה, אך הנשיקה הזו סוגרת אותנו בבועה משלנו — מפרידה אותנו מהכאוס שבחוץ ונותנת לנו לשלב את הכאוס של כל אחת מאיתנו לפנטזיית דמיון.

היא כל כך יפה, אך למה היא לא בטוחה בזו?

אני רק רוצה להרגיש אותה, להיות שלה,

שהיא תשלוט ותחליט, אני אהיה הצעצוע שלה.

״אין לך מושג כמה חיכיתי לך״ היא אומרת,

וליבי מתחרפן, כמו מטומטמת שמאוהבת.

אני רוצה להיות קרובה יותר,

בתוך עורה,

בליבה,

בראשה.

היא טועמת ממני, הלשון שלה רוקדת עם שלי.

סשן שלם מתמלא בנשיקה,

זהו מחזה עוצר נשימה,

היא הדמות הראשית, מלאה בפלא—מלאה בכל טוב.