שקיפויות

התחלתי השבוע במתכונת השעות החדשה בעבודה, מתכונת שלא מאפשרת לי כמעט לקחת נשימה. השבוע פעלתי כשחיינית אולימפית לטווחים ארוכים, שמתאמנת ללא הפסקה בגמיעת מרחקים בצלילה, וצריכה לתרגל כיצד להחזיק את האוויר בריאות לפרקי זמן ארוכים ולהשכיל לשחרר אותו ברגישות וחוכמה, כדי שהחמצן יספיק. כן, השבוע הייתי אותה שחיינית, והתרגולות הראשונות, האימונים הראשונים, שהיו זרים לגופי ולנשמתי, היו מפרכים והותירו אותי כמעט ללא אוויר לנשימה.
מאידך ולמרות זאת הימים הזיעו, השתדלו, והתאמצו כל כך כדי להתאים עצמם אלי ולהדמות לי, ובדיוק כפי שהאוויר בריאותי התכלה ואזל, כך גם הם התרוקנו באחת, כבלון שנעצו בו סיכה, התכווצו למימדים של יצורים זעירים כאמבות, ושטו בחלל הזמן,הטיסו עימם את ימות השבוע.
ושוב אני ברכבת. במחברת הספירלה בה אני כותבת, מצאתי את אותן שורות שכתבתי בתום סוף השבוע שעבר, שורות שתכננתי להוסיף ולטפל בהן, אך נותרו יתומות ולא פומביות, מאחר והבעלים לא הצליחה להגיע לאסוף אותן בזמן ולפרסמן.
באותן שורות כתבתי על הסשן בו חוויתי טיסת לילה, וחשתי כמעבורת חלל מזועזעת ומופעמת מפלאי הגלקסייה, לאחר שיצאה מן האטמוספרה זו הפעם הראשונה ונאלצה להתמודד ללא כוח המשיכה לו הורגלה.
הטיסה החלה בספנקים אדירים מכפות ידיו של הקברניט, שהחליט לנווט את המעבורת בדרך ידנית ייחודית. כפות ידיו האיתנות סטרו במקצבים מוטרפים, לעיתים כל כף בנפרד, לעיתים דימיינתי מעין גונג מוטרף, ואז נרעדו באחת שני הישבנים, ולעיתים יללה לא רצונית נשתרבבה לה.
הקברניט היה במצב רוח מיוחד וביקש להעניק למעבורת טיפול מיוחד, פישק רגליה לפישוק מקסימלי, כזה שמעבורות לא ממש צעירות עדיין מסוגלות לו, קשר כל רגל מפושקת לכל יד, ואת כל הקומבינה הזו של כל צד, אזק היטב לרגלי המיטה. מייד אחר כך שימן כף ידו והחדירה עמוק, שם בדק, נבר, חפר, מישש וגישש, ולאחוריה החדיר עמוקות פלאג, שעבר את כל המחסומים ואיים גם לחדור את תמרור "אין הכניסה" שהוצב במקום. בנוסף נתן בידה את הרוקט איתו התבקשה לתפעל את כפתור הדגדגן ולהרטיט אותו. פטמותיה אף הן לא נותרו מיותמות, ההפך הגמור קרה, הוא צבט אותן צביטות קשות, והזכיר לה שוב ושוב, בטון שאינו משתמע לשתי פנים, את מקומה ככלבה משרתת, כרכוש, כזונה פרטית לשימושו ולסיפוק כל גחמותיו ופקודותיו, בכל מצב, כשהם לבד וגם בחברת אנשים נוספים.
הפרפורים והרעידות החלו עוד טרם המפץ הגדול וללא כל שליטה. מעבורת החלל החלה מהבהבת באורות בצבעים שונים, שכבו ונדלקו ללא כל סדר וללא כל איתות אזהרה, ושייטה בינות הכוכבים, כשהיא מגורה גירוי יתר, מטלטלת עצמה מצד לצד ורועדת בטרוף, ובכלל לא חושבת שתגיע לנקודת היעד – פורקן שמה.
חפירות הפלאג בחור עכוזה התגברו והעמיקו, האצבעות על הפטמות תפקדו כמצבטי פלדה מאובזרי משקולות, וכפתור הדגדגן התנפח מאפון לשקד והאדים כאפרסק שהבשיל.
המפץ הגדול הגיע בגמירה מוטרפת לחלוטין בעוצמתה ובאורכה, הזעקות איימו לקרוע את מיתרי הקול בגרונה, ולאחר ששככו הופעל כנראה ללא משים גם כפתור הגעייה בבכי, שנותר תקוע באותו מצב דקות ממושכות. הגוף המשיך לרעוד רעידות בלתי רצוניות ומאן להרגע.
באותו לילה נותרתי עם קולר העור העבות ושרשרת הברזל המחוברת אליו, כשאת השעות הראשונות עשיתי בינות רגלי אדוני, כשאני חובקת את רגלו השמאלית ומהדקת גופי אליה, שמיכה עטפה את גופי, וכפות הידיים, שאך לא מזמן הספינקו אותי ללא הפוגה, חפרו בי ותבעו תאוותי, החלו לוטפות את שערותי, מעסות את קרקפתי, ובאישון לילה אחזו במותני, משכו אותי מעלה, הצמידו אותי לחזה רחב ואמיץ. כך ישנו כל הלילה צמודים מלופפים, נושמים זה את זו, זו את זה, מהודקים כל כך בגוף ובנפש.
שישה ימים חלפו, ועכשיו כשפגשתי את השורות האבודות, אימצתי אותן אל לוח ליבי, ונשמתי עמוקות. שורותי הזנוחות חזרו אלי, אוגרות בתוכן זכרונות טיסת לילה הזוייה נפלאה, ואני מעבורת החלל, שכבר חוותה מסע בגלקסייה, מחבקת אותן ומעניקה להן טיפול אחרון לפני שאשחררן לאוויר, לפני שיצאו לאור וכבר לא יהיו רק שלי, אלא נחלת הכלל.
שבוע מוטרף חלף ממש במהירות האור.