שקיפויות

שבוע מאז החלטנו.
השבוע הארוך ביותר בחיי.
ימים, שעות, דקות ורגעים של חשבון נפש.
ימים של תהיות בלתי פוסקות.
ימים בהן הנפש זעקה אלי מבפנים
ימים של אבלות שמעולם, במהלך כל שנות חיי, לא חשתי.
לילות לבנים
עפעפיים נפוחים
דמעות שמסרבות להיקוות
ממטרים בלתי פוסקים.
יש וייחלתי לכך שיתקשר אלי או שאתקשר אליו וכשיווצר הקשר, לא אומר מילה, לא אדבר, פשוט אצרח אליו את כאבי.
דמיינתי אותי בפה פעור זועקת זעקה ממעמקי גרוני, ממעמקי נפשי, זעקה חייתית, זעקה שאינה נגמרת.


בשבת בערב, כשנפשי הדואבת זעקה מבפנים לעזרה, החלטתי להקשיב לחברה, לצאת מהבית ולבוא אליה. הציעה שאבוא בטרנינג, ממש כפי שאני. סרבתי. התקלחתי, התאפרתי, התלבשתי יפה, עמדתי מול המראה ואהבתי. במהלך השבוע דומה שהישלתי שלושה קילוגרמים מיותרים. התבוננתי, עמדה מולי מישהי שווה, מישהי מדהימה. חייכתי אליה ואמרתי לה שהיא שווה, כל כך שווה, ויצאתי.
הלילה היה אף הוא קל יותר, אך מהבוקר חששתי שוב. ידעתי שמצפה לי שבוע מוטרף בעבודה וחששתי שלא אעמוד בזה. הלכתי אתמול לעבודה והתבדיתי. לחיים יש כנראה את הכוח שלהם. הגעתי לעבודה וחייכתי, נשאבתי פנימה באמת ובמהלך היום כמעט לא זלגה מעיני דמעה.

הכאב בליבי לא תם. בלילה חלמתי עליו, אך גם בחלומות כבר יודעת כנראה שהמציאות לא תשתנה ולכן החלום נגמר זהה למציאות. למרות זאת יודעת היום בוודאות שיכולה להמשיך הלאה ובוחרת בחיים מתוך חיוך אמיתי ותובנות אמיתיות.