שקיפויות

זה מרגיש לי קצת כמו בסיפורים שמספר מישהו שעבר תאונת דרכים, ובכל יום צצו כאבים חדשים,
זה מרגיש מוזר. פתאום סימנים חדשים בידיים וכשנוגעת מרגישה את הכאב, פתאום כאבים בכתפיים, פותחת את הפה והלסתות... כן, בזכות הכאב נזכרת שהן קיימות, החניכיים פצועות, כל בליעה עדיין מרגישה לי אחרת, אבל בסך הכל נראת לגמרי בסדר ויודעת שבסדר ויודעת גם שאני לא בטראומה ,
כן – אני לא בטראומה נקודה.
חשבתי הרבה בדס"מ ביומיים האחרונים והתחושה שמתחדדת בי אומרת שהחוויה לה זכיתי שלשום לא מרגישה לי בדס"מ אלא התעללות.
בודקת עם עצמי היום ושואלת מה רוצה ויודעת גם לענות. מבחינתי בדס"מ עמוק אמיתי ומשמעותי קיים במערכת יחסים אמיתית, בה באמת מרגישים זה את זה וחודרים דקויות ואפשר גם חודרים נפשות.
ידעתי את החיה שבו עוד במפגשים הקודמים, ידעתי והתחברתי היטב לאותו צד, כמהתי לחוש בדיוק את אותה החיה, ייחלתי לסשן מוטרף כפי שכבר ידעתי איתו בעבר. אלא שהסתבר שמה שנתפס בעיניי כמוטרף ומרגש, מרגיש לו כמעט ככלום. שלשום החליט כנראה לתת לי באמת להבין ולהרגיש מה זה מבחינתו סשן אמיתי ומהר מאוד הבנתי שאני לא רוצה להיות שם.
במשך שנים לא עצרתי סשנים, לא השתמשתי מעולם במילת ביטחון, האגו שלי הנחה אותי ובמקרים רבים גם הצלחתי לעצור את פי מלהוציא הגה גם בקטעים שהיו לי קשים במיוחד. היום חושבת שזו טעות גדולה, היום חושבת ויודעת שנמצאת כאן כדי לעשות לעצמי טוב נקודה.
שלשום זעקתי, זעקות גוף ונפש ולא רציתי לשתוק. שלשום זעקתי במקומות שהרגשתי התעללות קשה, שלשום ייחלתי גם בקול שיפסיק, אך כנראה לא ביקשתי מספיק. מדי פעם דומה שהיתה איזו שהיא הקלה ואז פסקתי מלבקש ובעצם המשכתי לשתף פעולה, ובכלל – חשבתי שבסוף יהיה טוב, כי חייב להיות טוב וכי חיכיתי וייחלתי לו כל כך שיבוא.
חבל לי שלא רצה להרגיש אותי, כי לו רצה יכול היה לנתב את המושכות ולהפוך את הסשן הזה למשהו טוב, כל כך טוב, אבל דומני שלא רק שלא רצה להרגיש אותי – פשוט לא יכול היה להרגיש כי החיה השתלטה עליו והוא כבר לא ממש היה אחראי למעשיו.
בשלב כלשהו ביקש שאומר שאני אפס ובאותו רגע התגלגלתי מצחוק ולא יכולתי לחדול, חשבתי – "אני אפס???" "אני אפס?" מי כאן האפס באותה סיטיואציה הזוייה? מי???
יכול היה לצאת גיבור, יכול היה לצאת הכי גדול, יכול היה גם להנות איתי ואותי
אני אפס?????????????????????????????????????