שקיפויות

ואני שואלת למה להעיר את הדוב אם הוא ישן שינה ערבה וטוב לו, טוב לו עד כדי כך שהוא פשוט באופוריה, הוא אינו חש רעב, הוא אינו חש כאב והוא עם עצמו, מאושר בחלומותיו, מאושר איתו.
עד לא מזמן ממש הייתי כאותו דוב. אמנם לא ישנתי, אמנם לא חלמתי, אבל הייתי כל כך מאושרת, כל כך שלמה. והיום עדיין, כל כך שלמה, כל כך מאושרת אבל גם חשה חסרה.
לפני מספר חודשים הפסקתי לצאת לדייטים, הפסקתי לחפש את האחד והייתי מאושרת. מאושרת מהזמן שהתפנה לי, מאושרת מהעדר ברברת עם אנשים שהעיקו עלי, מאושרת מלהיות עם עצמי. כשהכרתי אותו זה קרה לגמרי במקרה, בעת צילומים שארגנתי לצורכי האמנות שלי. הוא פשוט היה שם והקליק נוצר תוך כדי. והיו ארבעה חודשים של שכרון חושים, של זיונים שלא מן העולם הזה, של מערבולת מיצי גוף ותאוות, של פראות ללא מעצורים וללא גבולות, של רוך ואכפתיות, של... של כל כך הרבה וכל כך טוב, ו- כן גם שינה משותפת תמיד..
ופתאום נגמר! נגמר בבום טראח אחד ענקי, ופתאום נשבר בי משהו ופתאום עלה כאב שכבר מזמן שכחתי איך הוא מרגיש, והייתי מופתעת, לא רק מהסיום הפתאומי כמו גם מתוך התחושות שעלו בתוכי, מאחר ולא חשבתי שכך ארגיש כשיגמר...
ועכשיו, כבר כשלושה שבועות אחרי ומרגישה חסרה, ומרגישה שצריכה למלא, וזקוקה כל כך למישהו, שיכיל, שיהיה שם, שיסתכל לי לתוך העיניים, שישתה אותי, שיזיין אותי ללא הכרה, ופתאום זקוקה..
חושבת, אולי בכלל חבל שהתעוררתי, אולי חבל שעורר בי את כל אותן התחושות, היה יותר פשוט קודם, היה יותר קל, היה יותר טוב, ופתאום חשה חסרה וכואבת ב"לבד" ושוב שואלת את עצמי אם לא חבל שהעיר אותי משנת הדוב המתוקה כל כך,
ופתאום...