אז זהו, שבינתיים, עד שאמצא את האחד, זה שיודע להיות רגיש, ואפילו לזיין חזק, זה שאוהב לצחוק, ואפילו להצחיק ,אותו אחד שמחבק כמעט תמיד, ואפילו מנשק, עד שיקרה, עד שיגיע, החלטתי להפוך לעליסה, ובלחיצה קלה, דלת הקסמים נפתחה ודהרתי פנימה, לפני שהמיינד שלי יחליט לשים לי רגל ולהכשיל אותי.
ובארץ הפלאות, לא השתנה הרבה מאוד, ואפילו דיירי אותה ארץ מיני אז, נותרו חלקם, השתמרו, ממש באותו המצב. ושוב מדליקים מצלמה, והוא כאן אל מולי, יפה וצעיר במראה, וכאילו לא חלפו להן כל אותן שנים, ושוב... והכל חוזר, מראות מסשנים של המון כאב, כאב שלא יכולתי לו, כאב שחרדתי ממנו, ושוב נזכרת בנוקשות שלו, ושוב רואה אותי נקרעת בנשמה, ושוב נזכרתך בהשפלות שלו, ושוב זוכרת אותי זועמת, ושוב זוכרת אותי בתשוקה לא הגיונית. כן, הכמיהה המטורפת אליו, השאירה אותי שם בזמן של רעב, והוא הזין אותי בטרוף ההוא, והפך אותי למכורה אליו, עד שקלו כוחותיי ולא יכולתי עוד..
מתבוננת בו, היום למרות הכל כבר לא ממש פוחדת, בטח לא פוחדת כשהוא רחוק כל כך ממני, מעבר למסך, מתבוננת בו, מקשיבה, מנסה להכנס למוד, זקוקה לריגוש הזה עכשיו, זקוקה להרגיש את הפחד, וזה לא קל לי, אומרת לו "תראה איך אישה הגיונית באמצע החיים זקוקה לטרוף הזה מחדש", וזה לא קורה לי בטבעיות, אני כבר לא בוסר, הנפש לא מתמסרת בקלות, היא מאוד מחוברת לרציו, אך נאבקת בו קשות.. "תכניס אותי לטרפת" אומרת לו, והוא לא צריך שאגיד לו דבר, הוא הרי נשאר בדיוק אותו האחד. "זמן לעוף שחף" אומרת לעצמי," זמן לעוף, לטוס גבוה, להשתחרר, לשחרר, להיות בדיוק שם, לחוש,לחוות.".. ואני מנסה, ואני משתדלת, מנסה ליישר את עצמי לדרך שאינה טבעית לי, מנסה לשחרר את הבפנים, מנסה להיות שם לגמרי, וזה לא פשוט וזה לא קל, אך נותנת לו אותי מחדש, מנסה להרפות, מנסה להיות, מבצעת אחר כל ההוראות...
"זמן כניעה שחף, תני לעצמך להיות שם באמת בארץ הפלאות, שחררי שחף, שחררי"...