אלה אפילו לא היו המילים, זו היתה רק האינטונאציה, זה היה רק הטון שלו, שהחריד לי את האוזניים, ובשניות, הערוץ השמיעתי שלי, שעד כה עבד יפה, יש לומר, חדל מלפעול, בדיוק כמו מערכת שזיהתה תקלה, וכבתה באופן אוטומטי כדי להגן על עצמה. הוא ידע שחיכיתי לשיחה הזו, שיתף פעולה בכך שהתקשר, אך גרם לפה שלי להוציא מילים, אמנם לא קשות, אמנם לא רעות, ואפילו מהוגנות, אך המנגינה שיצרו המילים שלי היתה בניגון ציני. והוא, שהתברך בחוש ציני מזוקק, באוטומציה מוחלטת, ברורה וישירה, ירה עלי שורה של מילים, שאמורות לעשות restart לכל נשלטת באשר היא, אך לא רק שלא הצליחו ליישר אותי, אלא יצרו במיידי , שורה של סימפטומים, שכללה כעס, עלבון, התכנסות מחשבתית וכיבוי טוטאלי של ערוץ היצריות המינית, שעד כה היה מאוד חי.
ולאחר מכן צנחה דממה כבדה.
יום למחרת ניתקתי את עצמי מכל ההיסוסים, מכל ההתחבטויות, ונסעתי עם חברות ליום כיף. שתים עשרה שעות כמעט ולא הפסקתי לצחוק, בעת שאנחנו שוטפות את העיניים, עושות קילומטרז', שלא היה מבייש ספורטאי מיומן לפני טרק אתגרי במיוחד, מודדות בערך מיליון בגדים, ובעצם לא מודדות אלא, אני מודדת והן סובלות, וכמובן לא מזניחות את הצד הגסטרונומי. לסיום, ולמרות מות הייצר המיני שלי, עוד יום קודם לכן, ואולי דווקא בשל מותו, גם אם מדובר היה במוות זמני, קינחנו בחנות לאביזרי מין, שם בחנתי את מבחר הרוקטים הקיימים בשוק, כשאני מפעילה אותם אחד לאחד, חשה ברטט, מתייעצת עם המוכר ומקבלת החלטה שהוכיחה את עצמה כשווה.
ובכל הזמן ההוא, למרות הצחוקים, והכיף והשחרור, וההנאות הקטנות וההנאות הגדולות, לא יכולתי שלא לקרוא אותו, בהודעות שכתב לי, והרגשתי איך בפנים אני בהתחבטויות, שהופכות אותי לכדור פינג פונג, פעם אני פה ופעם אחרת עפה לשם, פעם במציאות של אישה שרוצה קשר שיש בו גם הכלה ועוד הרבה, ופעם אחרת ככלבה, כלבה טוטאלית, כדי להרגיש את זה הכי חד, הכי קשה, הכי על הקצה.
ולא יכולתי להחליט..
המיינד לקח אותי לאני שלי, לאישה יפה, בשלה, חכמה, ייחודית ומאתגרת, והרגש לקח אותי להרי האלפים, בהם עוד לא הייתי, וכבר לא הייתי כדור פינג פונג אלא מטוטלת, מטוטלת של שעון קוקיה כבד ועתיק מפעם, והמטוטלת הזו עליה הייתי תלוייה המשיכה לזרוק אותי מצד לצד.. המשיכה לטלטל, המשיכה להתעלל.. ואני , הבטן מתהפכת לי עם נדנודים...
ועדיין לא יכולתי להחליט... ונזכרתי איך יום קודם, כשהמערכת של הגוף שלי כבתה, כשנסתה לעזור לי,כתבתי לו " יש לך יהלום בידיים, תתן מעצמך רק קצת, תכבד אותי ואהיה לך מה שתרצה. לא יכולה ולא רוצה בלי המינימום הזה ".. והתגובה שקיבלתי ממנו היתה " כדאי שתפנימי ומהר כי חוסר ההפנמה הזה, זה בדיוק מה שמפריע לך מהרגע שחזרת, בראש שלך את עוד לא על ארבע" . ובהמשך כתב " אנחנו מכירים מספיק שנים את יודעת בדיוק מה נדרש ממך ואיך אני רוצה אותך... השלב הבא זה שאת תתקשרי אלי ותתנצלי, ואז נוכל להמשיך את השיחה שביקשת לשוחח אתמול"... והיו עוד הרבה מילים, על איך מתנהגת כלבה, ועל כך שהוא לא מהחברים הונילים שלי, ועוד דיבר על ההתנהלות שלי אל מולו, והטונים שלי ועוד הרבה...
ובלילה,כנראה בדומה למה שעבר על המלך אחשוורוש, נדדה שנתי, ולא הפסקתי להתהפך, ולא הפסקתי להתחבט, ולא הפסקתי...
ובבוקר ראיתי הודעת ווטסאפ ממנו, הודעה ששוגרה בלילה, עת שהתהפכתי, בה שאל אם כבר החלטתי..
וכתבתי לו שישנתי רע, שהמחשבות הפכו אותי, שעדיין לא סגורה, שצריכה שיעזור לי, והחלפנו עוד מספר הודעות, והוא הוסיף וכתב "אנחנו יודעים מה תהיה ההחלטה – אבל תמשיכי לחשוב עד שתהיי סגורה על זה" , ולאחר עוד 4 משפטים כבר ידעתי - החלטתי, וכתבתי לו במילים בודדות, בכ- 10 הודעות נפרדות...
"כמהה"
"להרגיש אותך"
"לידי"
"איתי"
"החלטתי"
"הולכת עד הסוף"
"איתך"
"לפחות באמת מנסה"
"זקוקה"
והוא ברך אותי : "מזל טוב"
ובהמשך דיברתי איתו, את אותה השיחה שרציתי שנקיים בדיוק יום לפני, אותה שיחה שגרמה לשבר, והפעם כבר לא היו קולות רעים, והיה לי נעים. דיברתי על כל הקשיים, וההזדקקויות שלי, והוא התמקד במיוחד בקושי שלי, של זו שמגיעה ממקום של שליטה ותפקידים ועמדות בחיים, וכמה קשה לי לוותר ולשים את כל זה בצד, וכמה הוא יהיה איתי חד משמעי, בדיוק כפי שהיה לפני 12 שנים.
והחלטתי להכנס בדיוק למקום הפסיכי ההוא, לקחת לעצמי תקופה בה אני כלבה לשרותו, להכנס למקום ההוא בדיוק ולתת לעצמי להרגיש, ומי יתן גם לעוף...
אז מעכשיו שחף, זו שבכרטיס שלה מוגדרת כ"אחרת" הופכת להיות לו "כלבה באימונים"
והתחלנו...
ולומדת...
ומנסה
ויהיה קשה..
ויהיה לא קל..
ויהיה מאתגר..
ואחר..
ושונה.
זה לא סוף פסוק, וזו לא נקודה, זו תקופה בחיים, תקופה בה רוצה להרגיש ולעוף ולהיות הכלבה שלו, כלבה באימונים... ולא, לא התחרפנתי וגם לא השתגעתי וגם לא... פשוט חייבת לעצמי, חייבת ללמוד לשחרר, חייבת להיות שם לפחות פעם אחת עד הסוף..
ובבקשה על תנגנו עבור שחף רקוויאם...
.
