אז... אחרי הפוסט ההגיוני ההוא, שביקש להביא קצת מהמיינד, משלחת עוד אחד, חוויה נפלאה שהעניק לי אחד יחיד ומיוחד...
צהרי היום, אמצע יום עבודה, מגיעה הביתה להפסקה קצרה, ומעט לפני שצריכה לחזור שוב, שני צלילי התראה על הודעות ווטסאפ. פותחת, וכשרואה "כלבונת", הלב כבר מתרחב,ובהודעה הצמודה לה קוראת "רק לשאול איך את ומה קורה איתך?" וכשפותחת את ליבי, במלל בלתי נגמר של הודעה קולית, בת חצי דקה לפחות, הוא מחזיר לי במילים הנוגעות שלו, שבוהקות כל כך על המסך: "אני מבין את זה כלבונת, באמת מבין..." ואנחנו ממשיכים להחליף מילים מרגישות, שכמו מחליקות בריקוד על הקרח, ריקוד שיש בו התאמה מושלמת במבע, בצעדים, במגע, בריתמוס, בתנועות, בנשימה, כן בנשימה, ובמה לא... וברגע מיוחד בריקוד ההוא, שההרמוניה שבו מתיזה ניצוצות של טוב ויופי ונעים ואכפת ונכון, מקלידה ומשגרת לו "רוצה שתדע, שגם אני תמיד עבורך, אתה תמיד, אבל תמיד, יכול לדבר איתי, לשתף בהכל", והוא כותב לי בחזרה "אני יודע כלבונת, ואת יודעת, למרות שנשמע ככה, אני סלע גם בשבילך, שתדעי..." ואני עונה לו "מרגישה" ובהודעה נוספת מוסיפה "ו..כבר יש לי ניצוץ של דמעות בעיניים", והוא כותב לי במספר הודעות "למה?", "טוב, לא משנה למה, אם יש ניצוץ יש ניצוץ", "לא שם כדי לנגב לך אותו", ואני משיבה לו "מרגישה אותך" והוא מגיב לי "כמו שאני אותך כלבונת".. ומשם הוא מבקש שאתקשר אליו בווטסאפ עם מצלמה, ובשניות הופך להיות חייתי וחד ומחוספס ומטורף, ועל פי הוראותיו מאוננת אל מולו, ורואה מה קורה לו שם... ורצה להמשיך את יום העבודה, ומאושרת... ולמחרת שוב, בערך באותה השעה, שואל איך אני, וכשכרגיל מכבירה במילים מיללות במיוחד בהודעת ווטסאפ קולית, הוא מבצע שיחת ווטסאפ עם מצלמה, ומשם לוקח אותי לתרחיש שאת סופו לא יכולתי לדעת מראש, במיוחד כשאני שוב באמצע יום עבודה, וצריכה לצאת מאורגנת ומסודרת תוך כחצי שעה. והפעם הוא מאתגר אותי ורוצה אותי אחרת... רוצה שאדחף את האצבעות שלי לגרון ואזיין את עצמי. והוא מטיח בי הוראות "תפתחי את החור" ואני פותחת (את הפה, למי שלא הבין) הכי חזק שיכולה, והוא מרים את הקול ומצווה עלי "תתקרבי!" ואני מקרבת את הפנים למצלמה, והוא יורק על כף היד שלו, כמות בלתי נדלית של רוק סמיך, ואני מזיינת לעצמי את הגרון, עמוק יותר וחזק יותר, ואני מיבבת ונחנקת והקולות קולות קשים,ובשלב מסויים הוא מצווה עלי לירוק יפה לכף היד ולמרוח את כל היופי הזה היטב על הפנים. ואני עושה בדיוק את מה שהוא אומר לי, והאיפור נמרח לי על הפנים והעיניים שורפות לי, ואני מטפטפת על הסדין דמעות שחורות וקילוחי רוק, ואני מרגישה מטונפת, ואני ממשיכה לבצע את ההוראות שלו, ומידי פעם מגניבה מבט על השעון, וגם מעיזה פעם אחת לומר לו, שתכף צריכה להיות מוכנה, מאחר ואנשים צריכים להגיע, ולא רוצה לחשוב מה הם יחשבו אם יראו אותי כך, והוא מחזיר אותי באחת לביצוע המטלה לה הצטוותי, ואני ממשיכה לזיין לעצמי את הגרון חזק, ונעשה מאוחר, ואני נחנקת, ופתאום פואנטה בעלילה, או, שבכלל לא פואנטה, פשוט מדובר בכלבה לא מנוסה, כזו שלא עלה בדעתה, שזה יכול באמת לקרות, אבל זה קורה, וזרם של קיא שוטף לפתע ומכסה את כף ידה ומשם נוזל על הסדינים, והכלבה, היא בהלם מוחלט.. והוא זורח ושולח אותה להתנקות ולהתארגן, והיא טסה ומנסה להחזיר את אברי הפנים למצב הגיוני, והיא מביטה במראה ונושמת, מרגישה שלמרות מה שחוותה היא נראית סבירה, והיא מצליחה לחזור לעבודתה ואפילו להתרכז...ודקה לפני שמגיעים האנשים,הוא משגר אלי הודעה: "הספקת לסדר את עצמך לפני?" והכלבה עונה לו שהספיקה ומוסיפה "אתה מביא אותי אל הקצה...מרגישה משוגעת... לא ממש נרגעת... רוצה עוד... צריכה להרגיש באמת!!!" והוא עונה לי "כן, הוירטואלי הזה, זה רק ליד, כמעט, בערך, לא באמת שם".. ובהמשך באחת ההפסקות הקצרות שלוקחת לעצמי ממשיכים להסתמס, וכותבת לו "חבל שלא לידך", "הייתי יושבת לרגלך ושמה את הראש על הירך שלך.." "ונחה", "ונושמת", "ומסניפה אותך לקרבי", והוא עונה לי שיש לי מקום שם ופה, ולכן למרות שגמר לפני שעה, היה נותן לי עוד לי – לכלבה... ואז כותב לי "תחשבי על לסיים בשש", "ולבוא לפה", "לכי לך", " ואני חוזרת לעבודה ובשעה שש ושש דקות בדיוק מקבלת ממנו שתי הודעות נוספות "אז כלבה", "קבלת הזמנה", ואני עונה לו שרק עכשיו סיימתי לעבוד, וצריכה פיפי, והוא שולח אותי לעשות, וכשחוזרת ומודיעה לו שאני כאן, הוא כותב "לחכות עם השאכטה?" ואני עונה לו "אני איתך", והוא כותב "לא כלבונת", "לא הבנת", ואני כותבת לו "להתקשר אליך בווטסאפ?" והוא משיב "לא", "ניסיון אחרון", ואני עונה "פוחדת לנחש", מאחר ויודעת שלא באמת מתאים לי להגיע אליו, ושצריכה מחר לעבור בדיקות ולא יכולה להיות מסומנת, ושבהמשך צריכה ללכת למדידות שמלה לאירוע מיוחד, והבת שלי תהיה איתי במדידות, ולא יכולה להיות מסומנת, ושבאופן כללי עמוסה במליון מטלות שמכבידות לי כל כך על המיינד, והוא אומר לי "כנסי לאוטו ובואי", "בואי כלבונת", ואנחנו ממשיכים להסתמס, ואני מנסה להסביר לו את כל הסיבות לכך שזה לא נכון שאבוא אליו, והוא, כמה צפוי, תוך שתי דקות מכניע, ואני הולכת לטהר עבורו את החורים, כפי שראוי באמת, וזה לוקח לי יותר זמן ממה שתיכננתי, ואני נלחצת, וכשסוף סוף נקייה, מתארגנת ונוסעת ומגיעה. וכשסוף סוף שם, מתחבקים חזק חזק, מדברים אל תוך העיניים, ומרגישים.
ובהמשך, סשן של ארבע שעות, בהן הוא יודע שלא יכול לסמן אותי, ואני רואה אותו תוך כדי הסשן בייסוריו, היד שלו פשוט חייבת, המבט שלו קורע אותי לגזרים, ולמרות שמתייסר, הוא מצליח לעמוד במילותיו, הוא לא מסמן אותי, אבל מצליל אותי למקומות הכי נמוכים שקיימים בעולם. ואני שוכבת על השטיח ומלקקת לו את הבהונות שעות ארוכות, והפה שלי דאוב כל כך, ואני חופרת לו עם הלשון בתחת, נדמה לי שעות, ואני פותחת עבורו שוב ושוב ושוב ושוב את החור (ההוא שפעם חשבתי שמכונה "פה") ומקבלת בכל פעם יריקה דשנה מכל הלב, ובהמשך גם על הפנים, והוא דוחף לי פלאג לתחת, והוא מאונן אותי עם דילדו וצעצועים אחרים, ואני צוללת לתהום, ואני כבר לא שם, ואני עמוק, עמוק, עמוק, וכשצריכה בפעם המאה בערך לעשות פיפי, הוא הולך איתי, מושיב אותי על האסלה, מזיין לי את הגרון, טוען שהשתפרתי פלאים, טוען שמרגיש אותי כפי שלא הרגיש בעבר, מגיש לי שוב את התחת שלו ושוב שותה אותו ושוב כל כך כלבה... ושוב עוברים לסלון ושוב מוצצת לו את הבהונות, מזיינת לעצמי את הגרון בכפות רגליו, מגיעה לאורגזמה קטנה, וכשממשיכים לאורגזמת סירנה של יללות, אורגזמה שמפרקת אותי לחלקיקים ואני עפה...
חוזרת הביתה אחרי שלוש לפנות בוקר, בקושי ישנה וקמה לעבודה... הגוף עדיין רועד, הנפש רועדת, הלב מחייך מרקד לו בפנים.
יום חדש הגיע.
