סוף סוף חוזרת לעצמי, לצבע, לקנבס, למכחולים, סוף סוף יכולה לאפשר לעצמי, סוף סוף יכולה לעוף גבוה גם כאן. לקחתי חופש מהעבודה ואני במהות הכי מעיפה שיכולה לי להיות, והפעם לא עסקינן בבדס"מ, וכמה טוב, וכמה הזדקקתי למהות הזו, וכמה התגעגעתי... סוף יום עכשיו, שטפתי את המכחולים עם טרפנטין, לאחר שמהבוקר אני מציירת, למעט הפסקה קטנה וטובה, בה נסעתי למדידות שמלה מיוחדת, לאירוע מרגש במיוחד, וגם שם היה לי טוב, וצחקתי עם המעצבים, והרגשתי כאילו אני בסרט, ועמדתי על במה מיוחדת, אל מול מראה, בעת שהתאימו לי כפים, שיעמידו יפה את החזה, גם ללא חזיה, וצחקתי איתם, ונהניתי מכל רגע, ואמרתי להם שמבחינתי אני נשארת לעמוד על הבמה הזו, ורק מחכה שיביאו את הקהל, והם צחקו איתי, זרמו איתי במילים, אולי הבינו דבר או שניים, אולי הבינו את האקסהביזיונים והטרוף שיש בי, אולי... ומיד אח"כ נסעתי חזרה הביתה, החלפתי בגדים והתיישבתי שוב אל מול הקנבס, שמתי לי מוזיקה שחורה בפול ווליום והמשכתי לטפל בדמויות שיצרתי. מתבוננת עכשיו בגבר שנולד על הקנבס, מתבוננת גם באישה שאיתו.. הוא, יש לו מבט של תשוקה מטורפת, היא סומכת עליו לגמרי, נשענת על ידו המערסלת אותה, מטה את גבה וראשה לאחור, צוללת לעונג אחר...
מי אמר שהחיים לא יפים?
