אושה לנד

ככה אני מרגישה עכשיו, אחרי כמה התקפי בכי.
רוצה לשים את ראשי על הכרית אבל המחשבות הטובות לא עומדות להגיע.
הידיעה שמחר עלי להתמודד ביום חדש מול אותן סיטואציות, מכאיבה מידי.
חברה בררה לי את העניינים שוב ומסתבר שהם בקלות יכולים לפטר אותי - להשאיר אותי ללא תשלום בעת חופשת הלידה.
יש גם אופציה אחרת שהם נוטים להשתמש בה והיא תתרחש רק במידה והם יהיו מאד מעוניינים להיות נחמדים אלי - לתת לי לעבוד בבאסה הזאת 5 חודשים ואז לפטר אותי שבועיים לפני הלידה כדי שאקבל כסף מביטוח לאומי.

כל אופציה יותר מזעזעת מהשניה. מן הפח אל הפחת.
אני רוצה את הכסף אבל לא מסוגלת להיות צבועה.
איך אעבוד שם, אתן את כולי (כי זה מה שהם דורשים ועוד טוענים שזה בכלל לא מספיק) תוך ידיעה שעוד 5 חודשים אני מפוטרת?
כנראה שאת האישור המזדיין אאלץ להנפיק להם בקרוב.
כל הלחץ הזה בטח גרוע לתינוק וזה רק ילך ויחמיר.
אבל כרגע יש אי ודאות ענקית. אולי מסתתרת לה עוד אופציה אבל לפי מה שהבנתי הסיכויים קטנים לכך.

הספקתי כבר לריב עם אוש
להתנחם ממנו
להוציא הכל החוצה ולשאול למה - למה זה מגיע לי?
למה כמו כל אישה נורמלית אני לא אהיה זכאית לדמי חופשת לידה?
למה אני היחידה שמפוטרת מהמיזוג הזה?
למה הם טוענים שאני כזאת גרועה בעוד לבוס הקודם היו רק דברים חיוביים לאמר?
למה הם שונאים אותי כל כך?
למה רע הלב הזה? כלומר נגיד שאני גרועה. נגיד שאני המזכירה הכי גרועה שיכול להיות -
למה מתוך כבוד בסיסי ל3 שנים שהייתי שם לא מגיע לי לצאת עם הראש מורם וסכום כסף הוגן בכיס?

תחושת הכשלון לא עוזבת אותי וזה לא משנה שיש הסברים אחרים.
רצות לי שיחות איתם בראש ואני יודעת שברגע האמת לא אוכל לשנות דבר.
כמו תמיד המילה שלי תהיה חסרת חשיבות, כמוני.