חזרתי היום לעבודה. בעצם יותר נכון להגיד ביקרתי.
הגעתי לשם כדי לחתום על ההסכם ולהסדיר עניינים פרוצדורלים.
הייתי במצב רוח מרומם. כולם החמיאו לי איך אני נראת טוב, איך אני קורנת וסחטיין על החיוך.
הבוס שלי ראה אותי בחטף כשהגעתי ולא אמר לי מילה.
את הפקאצה למזלי הרב זכיתי שלא לראות (רק לשמוע).
הסתובבתי מאושרת ואמרתי שלום לכמה אנשים נחמדים, בעיקר חשובה היתה לי ג'ניה - אם הבית שלנו. צחקתי קצת עם החבר'ה על ענייני סקס ובסוף גם נסענו כולם לאכול צהריים ביחד.
אני לא יודעת באיזה שלב בדיוק אבל המצב רוח הטוב השתנה ועכשיו אני די מבואסת.
אוש דיבר איתי בטלפון שהגעתי הביתה ושאל לשלומי. תיאר לעצמו שאני לא אי ייאי אבל דווקא סיפרתי לו שהיה אחלה לגמרי. ששכבתי במיטה וניסיתי לשנץ עברו לי מחשבות בראש.
אני מודעת לכך שהמקום הזה לא התאים לי, לא לפני הרכישה ולא אחריה, לא מבחינה מקצועית ולא חברתית. העברתי שם 3 שנים מחיי וזה מרגיש לי כבזבוז נוראי. קשה לי לחשוב על רגעי אושר שחוויתי שם, רק החמצה.
במקום להיות שמחה ומאושרת שתם ונשלם אני מרגישה רע.
אולי הארוחה עם החבר'ה שהם מדברים על רצונם בכוסיות רווקות שיחליפו אותי גרמו לכך.
אולי התזכורת שאינני במרכז כפי שאוהבת להיות, אולי ההבנה שהעולם ממשיך לו ולאף אחד לא ממש איכפת. שאף אד לא מכיר התרומה שלי, ביכולות שלי.
אין בי כרגע פחד לגבי העתיד הלא ידוע. מן תחושה שמכאן אפשר רק לצמוח אבל בכל זאת...
שכבתי במיטה, ניסיתי למצוא תנוחה נוחה ורק שמעתי את צפצופי הרוורס האינסופיים של איזו משאית מעצבנת. הבטן כאבה לי ולחצה לי ששכבתי עליה, אולי היא מתחילה לצמוח. המחשבות טרדו את מנוחתי, תחושת הכשלון, דחיה חברתית ואז הוא קפץ והזכיר לי מה באמת חשוב עכשיו.
אבל האם לא מגיעה לו אמא בוגרת? אמא ששלמה עם עצמה? מצליחנית, השגית, מאושרת?
שלא מתרכזת בטפל הפנטזיונרי וחותרת לעיקר המציאותי?
איך אני אהיה אמא אם אני עדין ילדה?
לפני 17 שנים. 24 בספטמבר 2007 בשעה 15:25
