10 בבוקר טלפון, חמי על הקו. אני כולי מסטולה משינה וממיגרנה אבל תוך משפט אחד אני לגמרי ערה :
"דיברת עם אוש?" הלב מתחיל לדפוק לי. מה כבר קרה? "הוא לא מרגיש טוב"
לכי תחלצי משהו מפי גבר במשפחה הזו.
התקשרתי אליו. אין תשובה. נזכרתי שהוא אצל לקוח בת"א והנה הוא עונה לי.
משהו בקול שלו לא מוצא חן בעיני. יש לו סחרחורת. אכלת משהו? אני רוצה שתבוא הביתה!
"אני לא יכול לדבר עכשיו"
משהו לא מרגיש לי טוב. חוזרת למיטה מעולפת ואיך שהפלאפון מצלצל אני קופצת.
הוא בתל השומר.
איבד שיווי משקל.
כנראה משהו באוזן.
לא מנדב לי יותר מידי פרטים אבל התמונה מתחילה להתבהר :
הוא נסע לעבודה ולקח את השטאל לת"א. פתאם הרגיש לא טוב וביקש מהנהג לעצור.
המפגר זנח אותו לצד הדרך ומזל שהגיע שוטר שקרא לאמבולנס.
דיברתי איתו שוב ושוב. הוא קיבל עירוי. מחכה לאף-אוזן-גרון ומסרב שמישהו יבוא אליו.
לא מוכן שאבוא בגלל החידקים, לא רוצה שאבא שלו יזנח את הישיבות אבל אצלנו במשפחה אין דבר כזה.
טלפון אחד היסטרי לאמא שלי ואבא שלי עזב את המפעל והוא בדרך אליו.
לא מענין אותי אם זה חתך באצבע. לא משאירים בן אדם לבד בביה"ח!
בשניות בכיתי. לא רק מהפחד אלא מחוסר הודאות והכעס שהוא לא מספר לי כלום ומסרב שיבואו אליו.
אמא שלי הרגיעה אותי. יצאנו לסיבוב קצרצר בבאני בי כדי להוכיח לה שיפה לצבוע את החדר לפוקסי.
עכשיו אני לבד ועל קוצים.
נו! שיתקשר כבר!
מקווה שזה סתם איזה שטות באוזן (היה לו את זה פעם).
רוצה כבר שיהיה פה לידי, בריא ושלם.
לפני 17 שנים. 16 באוקטובר 2007 בשעה 11:42
