אושה לנד

הציעו לי לכתוב את החלומות שלי. לא בבלוג, לא לעיני אחרים, לשם הכתיבה.
פעמים רבות החלומות הם סרט מתח והרפתקאות משולב אימה ומדע בדיוני וזה יכול להיות תרגיל כתיבה מענין. לבחון עם עצמי האם כתיבה בכלל מעניינת אותי.
יש לי חוסר בטחון עצום בתחום הזה (בעצם באיזה תחום אין לי...?) אבל אני באמת מרגישה שאני לא יודעת לכתוב. על עצמי זה פשוט, המילים פשוט מתגלגלות החוצה.
הצורך האקסבציוניסטי דוחף קדימה את שטף הכתיבה.
אני לא כותבת במילים גבוהות, לא משתמשת בדימויים ומטפורות, פשוט כותבת חופשי כאילו אני מספרת לחברה.

אני כבר שבוע מתלבטת לגבי ההצעה הזו. ויש תירוצים - עד שאני קמה מהמיטה ומוצאת את עצמי מול מחשב (לא יכולה על דף, המוזה שלי כלואה בלי מסך ומקשים) הכל מתאייד לו.
לכן את החלום שחלמתי היום, שהוא יותר בנוסח דרמה לשעת אחה"צ , מייד אחרי אופרה, אני אכתוב כאן, אבל רק בתחושות שהחלום העלה בי. המטרה היא לא לכתוב אלא לנסות להתמודד עם הרגשות הקשים והיפים שחשתי בו ולאחר היקיצה.

בעיקר תחושה של חוסר אונים, חוסר מעש ומיותרות.
הייתי בחלום מיותרת (מבחינה מקצועית). "עבדו" עלי שאני עובדת. תחמנו אותי. היו גם מתיחות בנוסח פספוסים. היה ג'ונגל, היה אזור אוכל בקניון, היתה ספה שעליה נמנמתי חולה, היה מקרר שממנו נאלצתי ובצדק להוריד את הניירות, עדות לעבודה. היו ערוגות של פרחים, ממתקים, אבנים וצימוקים שסידרתי מחדש עד שהטלפון צלצל ועל הקו הודעה מוקלטת של מנכ"ל חברת אלוהים יודע איזה כי מייד נתקתי וחזרתי למיטה.
היה שם גם תינוק, לא שלי. שהצטערתי שלי אין. שלא רציתי לוותר עליו. שרציתי שיהיה איתי תמיד.

התחתנו לפני שלוש וקצת שנים וחצי שנה בערך (לאחר החצי השנה החוקית בעבודה) התחלנו לנסות.
לא הרגשתי עוד מוכנה ישר אחרי החתונה ולאט לאט הרצון עלה בי.
כנראה שלא מספיק כי לא נכנסנו גם שנתיים לאחר מכן.
אי רצון אמיתי שנבע מאי מוכנות שהביאה אותי גם לכאן, לראשונה בעיות בחיי הנישואים, עולם חדש מיני וחברתי שנגלה לנו, אי רצון להתבגר ולהתברגן - כל אלו לא הנביטו בי את הצורך הנואש הזה בילד, את תקתוק השעון המהדהד שאמורה כל אישה לחוש במהלך חייה.

אני מניחה שזה בולשיט. לא לכולן יש שעון קיר עם מטוטלת ענקית בבטן שעושה גונג.
עזרתי בגידול האחים שלי (8 ו9 שנים הבדל ביננו) וזה לא בער בי.
אבל זה בער בו
ואני רציתי שנהיה משפחה.
אבל כנראה רק מתי שבאמת רציתי, שהייתי שלמה, זה הגיע.
ואז נודע לנו על הCMV המזויין שהיה ציון דרך חשוב.
אני אתאיסטית גמורה אבל ההריון הזה הפך אותי לגרופי של מגדות עתידות סתומות עין.
זה לא סתם. השנתיים שעברו, הוירוס הארור - הכל הכין אותי לרצות.
לרצות ילד.

ואני רוצה. כל כך רוצה!
הראש שלי מלא בזה. הלב שלי מתפקע מאהבה עתידית.
יש בי פחדים, למי אין? אבל אני רוצה!
רוצה לאחוז ילד שהוא שלי.
שהוא מתוק ומקסים ומדהים בגלל שהוא שלי. שלנו, כזוג - משפחה.

אז אם אני מפרשת את החלום בשקל תשעים - העתיד המקצועי שלי מעורפל ברמות מטורפות
אבל ילד אני רוצה. זה הזמן לכך.

אתמול היינו בשילב. חנות ענקית וחדשה ליד איקאה.
ממש לא אהבתי את החדרים שלהם. השידות לא לטעמי בכלל.
אוש יחזור מהמילואים, ניקח אותו לבאני בי ליד הבית שיראה את ההבדל.
אולי קצת יותר יקר (מה שלא כל כך בטוח) אבל איך אמא שלי אמרה? שיעשה לי טוב בלב.
אני משתוקקת להתחיל לארגן את החדר. לפנות את המחשב, לצבוע, להזמין ארון קיר ולעשות הזמנת לידה.
כל דבר בזמנו.
קודם שיחזור בשלום מהמילואים.