אושה לנד

צופה בטלויזיה, מתוך שעמום ופאסיביות
מזפזפת בין הערוצים ונדהמת כמה תוכניות על לידות ותינוקות ישנן.
בעבר לא הייתי מתעכבת כלל וכלל בגלל חוסר ענין, בגלל פחד
ועכשיו? אני מתענגת
רואה תינוקת מקסימה נשלפת החוצה עם מלקחיים, הישר מהבטן (קיסרי) ואפילו לא ממצמצת.
מזילה דימעה של התרגשות כאשר ההורים הצעירים אוחזים בפעוט/ה החדש/ה.
אתמול למשל צפיתי בתוכנית על פגים וממש בסופה שהדמעות כבר החלו לנזול אוש חזר הביתה ולא היה מופתע.
עד כה היה הריון רגוע ועכשיו אני מתחרפנת לו, אבל הוא כבר רגיל...
דווקא הפליאה מצידו על אי הדרישות המיוחדות שלי, על אי הבאלגן הריגשי אבל אל דאגה - זה מגיע.

שלשום פרצתי בבכי
לא סתם בכי, בכי מטורף ובלתי סדיר, חסר הגיון ושליטה.
מה היה הטריגר? שהוא כעס עלי? שהאשים אשמות שווא? שקנינו טקסטיל מכונית ולא כיבשה? שלא חיבק אותי מספיק חזק? זה לא משנה
בכיתי לי בהיסטריה הורמונלית והוא לא התרגש יותר מידי
מענין מה עוד יאלץ לעבור איתי בחודש הנוכחי.

כמו לפני החתונה אני יכולה להתעצבן מכל שטות, על ההורים שלי, על שלו, על עצמי, על המצב.
כמו לפני החתונה אני ממתינה לדבר הגדול שיקרה אבל בניגוד אליה -
לא יודעת מתי זה יקרה.

כולי במתח, לא בטוחה שבחרדות.
כל סימן לכאב הכי קטן אני מדמינת שזה התחלה של צירים
סקרנית בטירוף לדעת מתי זה יקרה ואיך
כל אירוע בפתח דוחה את הרצון שלי שזה יקרה כבר, אבל ממש בקצת
משתוקקת לאחוז אותו, לראות אותו, להניק אותו.

לא כותבת בכלל בפורום ההוא, בקושי גם נכנסת.
כולן עוברות שם אותו דבר אבל כאן זו הפינה המיוחדת שלי.
יש משהו במה שחברים אמרו לי אתמול - אני חזקה, עומדת בכאבים אך יותר מזה חולת צומי.
אני עומדת בפתחו של אם כל הסשנים ווואחד אפטר קייר 😄