אושה לנד

אחת התופעות התמוהות והמופלאות ביותר בהריון הן החלומות.
אין יום שאני לא חולמת חלום דינמי וזוכרת אותו לפרטים, עד כדי כך שאני מתעוררת ממנו ולוקח לי זמן להירדם בחזרה. החלומות הללו גם אם הם לא רעים, מפרים את שלוותי.
תמיד היו לי חלומות (כנראה הדמיון המפותח שלי) אבל ההריון הביא עימו אינטנסיביות הזויה.
אני יכולה לחלום על פוקסי, על תוכנית טלויזיה זו או אחרת (הלילה חלמתי פעמיים על התוכנית המטומטמת ביותר ביקום - I LOVE NY), על השיגרה, על הרפתקאות או על הסיוט הנורא ביותר בחיי.

אני חולמת את החלום החוזר הזה כבר שנים. תמיד הוא שונה אך זהה.
הסיטואציה שונה, הדמויות שונות אך המהות מצמררת.

"חלום המתמטיקה"

כך אני קוראת לו. בדרך כלל מדובר בבגרות אף שלעיתים אני מגוונת עם הסטטיסטיקה באוניברסיטה.
בחלום טרם נבחנתי. טרם למדתי והזמן דוחק.
כמו עלוקה שיושבת על הצואר ולא מניחה לי.
הזמן קצר והמלאכה מרובה ואני לא יודעת כ-ל-ו-ם !!
ואני לא רוצה לדעת כלום. לא רוצה ללמוד אבל אין ברירה.
הרגשת המצוקה הזו שאני מוכרחה לעשות משהו ששונאת לא מניחה לי

אני שונאת מתמטיקה
אבל באמת שונאת
כבר לא זוכרת שום דבר מעבר למישוואה בשני נעלמים וגם זה בקושי.
על דיפרנציאלי ואנליטית אין בכלל מה לדבר, גם שלמדתי את זה זה נשמע לי כמו קללה.

לימודי מתמטיקה תמיד היו סיוט עבורי, בעיקר בתיכון.
אלוהים יודע איך הוצאתי מעל 80 ב5 יחידות
אני זוכרת שלמדתי למבחן לא הפסקתי לבכות, זה הרגיש לי כמו שפה אחרת ולמזלי חברה טובה עזרה לי והצילה אותי מנכשל.
אף פעם לא הבנתי את העקרון המתמטי. ניסיתי לפתור ככה בערך, מבלי להבין מה אני עושה בכלל והיכן ההגיון שמאחורי הדברים.
באוניברסיטה שנאתי את הסטטיסטיקה. לא ניגשתי בכלל למועד א' כי לא היה לי כח ויותר מידי זמן ללמוד, אז ניגשתי למועד ב' בתקופה רגועה יותר ונס גדול שעברתי (ושוב בציון נורמלי להפליא).

אולי אני סתם היסטרית אבל העובדה שההיסטריה הזו לא מניחה לי
רק המחשבה של לשבת ללמוד את הנושא הזה, בזמן קצר ולהיבחן מחרידה אותי.
לא מצליחה להיפטר מהחלום החוזר ומההרגשה הנוראה הזו.



"מה סך הכל אני רוצה? לחיות את חיי בשקט. לא רוצה מלחמות. רוצה לחיות בכייף..."

השיר הזה של לאה שבת מתנגן לי בראש בימים האחרונים באופן בלתי רצוני
ואני תוהה אם הוא באמת נכון לגבי.
האם אני באמת רוצה שקט? או שחיה בשביל הדרמות?
אולי החלום שמביע חרדה הוא עוד דרך להזכיר לי שאני חיה? לא מניח לי לחיות את חיי שמדהימים כרגע?
כמו הבכי ההיסטרי בתחילת השבוע?
אולי אני דרמה קווין שהתת מודע שלה לא מניח לה לשים את התלבושות והאיפור בצד ולנוח קצת? להנות מהשקט והשלווה?
למה אני תמיד חיבת לעשות דרמה מכל דבר?