אושה לנד

לא לילה טוב
מלא חלומות, כרגיל
גפיים תפוסים, כרגיל
קימה עם כאב ראש, כרגיל

אבל לא כרגיל

קימה עם מועקה

צלצולים מעצבנים


קבעתי עם חברת צה"ל לשעבר (הצה"ל, לא החברה)
בעצם אולי גם החברה. לא התראינו מאז החתונה שלה ויש לה כבר פשוש בן חצי שנה.
והיא עוד גרה בעיר הסמוכה.
סתם פאק שלי שלא יודעת לשמור על דברים טובים.
יותר קל לתקתק את עצמי כאן למוות, להתחבר דרך החוטים להשליית החברים.

בלילה עוד התחבקנו והתנחמתי ואז קמתי בגלל כאבים, כנראה שגם בלב.
למה כל דבר זה כזה ריגשי (במילעל) אצלי?
למה לא יכולה להגיד פאק איט וגמרנו? הרי אני לא עיוורת ולא מטומטמת (או לפחות יש סביבי אנשים לא מטומטמים שאומרים מילה) אבל רגש הוא רגש והוא פועל אצלי חזק יותר מהרציו, שלא לדבר על הדמיון...



חברה היום
כיסוח דשא מחר
מוניטור מחרתיים
אלו חיי
בשבת שוב טחינה משפחתית באברום (גם אתמול אבאמא לקחו אותי וחיסלתי את הקוטלט)
אבל יתר הסופ"ש? יבש.. צחיח..
הדאנג'ן נסגר ואיתו התקווה לבילוי קורע אחרון.
אבל על מי אני עובדת? מתי אי פעם קרעתי אותו? לרוב מסתובבת לי לא הכי שייכת, היי ביי למכרים ונצמדת לאישי שלא ירגיש לבד.
פעם אחרונה שהיינו שם היה ביומולדת של, זה היה מן קלוג'ר
היינו זוג ונילי מאוהב למופת, כפיצוי על הריב הנורא בפעם הקודמת.
יותר מזה לא נהיה אף פעם שם וזה לא רע. הפנטזיות תישארנה בפנטזיות
ולחברה שרמזתי שהרבה השתנה איתי ותפגוש אותי היום אומר - שזה היה שלב שכזה.
שהיה ניסיון להשטרמטות אבל אני רק עם הבעל. מה שבחדר המיטות ישאר רק שם.
התהילה תצטרך להימצא במקום אחר.