אושה לנד

לא, לא
לא מוניקה וצ'נדלר, ג'ואי, רוס, פיבי וריצ'ל
למרות שהם היו מחבריי הטובים מזה שנים
תחליף

ביסודי "המקובלים" (והמתאימים לי מנטאלית עפ"י המורה) של הכיתה הכירו זה את זה מהגן ואני בעיני לא השתלבתי מספיק.
רציתי להיות מקובלת, עם הבנים. אך עם הבנות הצלחתי בהחלט אם חושבים על זה.
אבל המח של ילדה בת 7-12 לא הגיע להבנה הזאת.

בכיתה ז', המעבר הנוראי הראשון, לחטיבה השאיר בי צלקת ראשונה.
החברות הותיקות התנתקו ממני ולקח זמן עד שהתחברתי שוב. נראה כי שכחתי איך עושים זאת.
זכורה לי סיטואציה מביכה במיוחד בה אימי מתחקרת אותן בחדרי על מה ולמה
מה כבר יענו לה בנות 12? הפליצו איזה שטות...

בכיתה י' זה קרה שוב - שוב הפסדתי חברה. וחברה.
כמה שנאתי אז את ההפסקות בהם הסתובבתי חסרת מעש או לא עזבתי את שולחני.
בכיתי בלילות וחשבתי על התאבדות.

בצבא לאט לאט החזרתי לעצמי את הבטחון, אך לא לחלוטין ובאונ' לא נרשמו הישגים מרשימים.

כשפגשתי את אוש קיבלתי חבר'ה אינסטנט, אך ללא שיחות נפש, ללא חברות עמוקה משלי אלא מפגשים חד שבועיים לבית קפה זה או אחר.
נראה כי לא סיגלתי את המיומנות הנדרשת למציאת ושמירה על חברים.

לפני ארבע שנים זה כמעט קרה שוב
כמעט הפסדתי חברה.
הפעם נלחמתי בציפורניים והיא עדין בחיי

כשהגעתי לכאן, לכלוב, יכולתי לתרגל התחברות בסביבה נוחה
מן מועד ב' למוגבלים שכמותי
שוררת פה אוירה תיכוניסטית, כזאת שדחויים יכולים להרגיש לרגע מלכי הכיתה.
אך הוירטואליה מתעתעת, הפעם היה לצידי חבר אמיתי לחיים שהחדיר לי את ההבנה הזו.
כיום אני מודעת לביצה וכבר לא מתרגשת ממנה.
חברויות שיצרתי בתחילת הדרך נגוזו להן ואני בתהליך של מעבר חברויות אחרות למציאות.
זה לא קל לי, כלל וכלל.
בטוח שלא עכשיו - שאני שוב שונה מכולם.

חברות זה דבר דינמי
ואני לומדת על בשרי זאת, שוב ושוב
ואני מקבלת את זה.
אני נשואה, עוד דקה וחצי עם עולל ביד והחיבור הבדס"מי והחברתי-ביצתי עם אחרים מתמוסס לו.
אך אם קיים בסיס טוב לאותו הקשר, עם המון מאמץ, הוא ישמר.

שני קשרים עיקריים כאלו מהדהדים בראשי
1. מתפללת שהוא ישמר. אין בי כעסים או תסכולים אלא הבנה אמיתית לגבי המציאות.
חיבת להשקיע ולהגן על הבסיס בתקווה לפריחה בעתיד!
2. קשר של רגש, עם המון כאב שכבר חשבתי שהוא אבוד ומתפללת שהצלחנו להציל אותו.
מרגישה כאילו טון נוצות הורד מעל כתפי.


כתבתי איזו שורה רלוונטית שני בלוגים אחורנית (אותו בלוג שהביא את אושאוש לדמעות וגרם לי לגאווה, אם כי לכמעט חוסר ענין ציבורי)
לגבי זה שאני לא מתכוונת להנדס לבני את חיי החברה
אך הייתי רוצה לעזור לו לרכוש מיומנויות חברתיות.
לא יודעת איך לעשות זאת, גם לא לעצמי.
עם השנים אני מתחזקת אך עדין מרגישה בורה, פאסיבית ועצלנית בענין.
אך אצליח לעזור לו בתחום שכל כך חלש אצלי?
איך למנוע מהדפקט לעבור הלאה לדור הבא?