אושה לנד

ביום רביעי בערב פירסמתי לראשונה פוסט באחת מקבוצות הפולי הגדולות. שנים התמהמהתי לכתוב שם כי לא הרגשתי שייכת. חששתי שיכנו אותי בייביפולי והלא אני לא בייבי ולא פולי, שיכתבו שאני לא מבינה כלום ושום דבר ובכלל להיחשף ככה בטיריטוריה חדשה ולא מוכרת קשה היה לי מידי. 

אבל לאחר המאורעות המלבבים של ליל אמש אזרתי אומץ וכוסאומו העולם! הראתי להם כמה אני מהממת בכתיבתי (ובתמונתי). עפו עלי! וממשיכים לעוף. מקבלת פניות, מתחילה בשיחות. עוד לא הגיעו הפלירטוטים ובטח שלא התכנונים אבל זו התחלה טובה.

בחמישי בבוקר הערתי את הקטנה שהתלוננה על כאב ראש. אז הימרתי יום עבודה ביום שופינג. חרשנו את ג'י וקניתי לה בגדים לבר מיצווה של האמצעי ובכלל. לעצמי לא מצאתי כלום. מה הקטע לעצב שימלה עבור שחקני פוטבול?! מיואשת בכיתי לאוש שיקח אותי לנוקס. הוא קיטר וקיטר אבל עשה מיצווה. עוד לפני כן בחמישי בערב לאחר אספת הורים טעונה (אל תשאלו איזה באלגן) קפצנו לבר פיצה. ישבנו על הבר, אכלנו, שתינו ודיברנו. עם המון הומור, כנות והבנה. אני שמחה שהוא עוזר לי לדייק את עצמי. טוען טענות נכונות וששנינו צועדים ביחד בדרך החדשה הזאת.

ושוב לנוקס : ישב מסכן על הספה ושלל את כל מה שאהבתי.לבסוף עשה את המעשה האצילי ויצא מהחנות לקנות בירה. הזמנתי אאוטפיט מפתיע שעלה לי פי חמש ממה שתיכננתי אבל הוא קיבל את זה בגישה הנכונה. תודה לאל למי שהמציא את הבירה.

המצב רוח היה בשחקים. ממש בטוב היינו. באינטימיות מינית חברית ורומנטית

ואז משהו עיצבן אותו. באמצע הנקיונות שלקחתי הפסקה קצרצרה לטלפון ואז שתיקה. גם בדרך לקומזיץ

וכשהגענו למתחם הוא נעלם לי. כל האורות היבהבו לי.

משהו לא בסדר. מה עשיתי? 

"הכל בסדר" "לכי תסתובבי"

בקושי הספקתי להסתובב, להגיד שלום לכמה חברים, ישבתי לשיחה קצרה עם בחור חדש שהכרתי, שיחה נעימה ופתאם הוא הופיע. לחוץ. ביקש שאבוא איתו מייד.

בודאי שבאתי. "תהיי איתי היום בבקשה"

ברור! מה שתירצה!

ואז סופסוף דיברנו.

הסגולה נתנה לשנינו בתחת. היא והנמלים שלה אז ישבנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו והגענו להבנות ולהסכמות.

תכלס זה החלק המענין אבל לא בא לי לחפור ולדוש בזה.

איך אני לא הייתי בסדר וכמה זה לא בסדר להגיד שאני לא בסדר. התקרבנות היא לא רק לא אטרקטיבית אלא גם לא מועילה. קשה לו יותר משקשה לי. קשה לי שקשה לו. קשה לו שאני לא מבטאת את הקושי שלי.

פלאשבק 16 שנה לאחור.

לא!

אנחנו במקום אחר!

גדלנו וצמחנו ודי.

מה שכן, שוב לאט לאט צעד צעד פרה פרה.

תיקשורת תיקשורת תיקשורת.

הקומזיץ התחיל ב8. הגענו ב9 וחצי. ב12 כבר התקפלו.

אני רגילה רק לצאת מהבית בשעות האלו. זקנים הפולים האלו.

בקושי הספקתי לדבר עם חברות אבל מה שהספקתי היה חשוב ומבורך.

יצאנו משם אוהבים כתמיד וישבנו עם הסגולה לזלול פנקייקים.

השבת עברה בנעימים. ככה זה אחרי באלגן (לא יכולה לקרוא לזה ריב). האהבה מלבלבת

ויכולנו לממש אותה בדרך הטובה והסוטה ביותר :

אלקטרז.

סשן הצלפות אינטנסיבי כזה מזמן לא עשינו שנינו לבד ביחד. ספגתי וספגתי והכאב הפך לעונג טהור.

אפילו סימנים יש לי קצת בצד היכן שבדרך כלל לא מצליף בי (התחת שלי רגיל ולא מסתמן).

אחר כך על אחת הספות חשף אותי, קשר אותי, הכאיב לי, פינגר אותי, עינג אותי. סיימנו את הערב עם פיצה פיתה של אבולעפיה.

אנחנו מאחורי המשברון הזה. בטוחה שיהיו עוד המון.

אבל לאט לאט צעד צעד פרה פרה

תיקשורת תיקשורת תיקשורת.