אני כועסת. אני מתוסכלת.
רק על עצמי.
אני חיה בין 2 עולמות.
עולם מסודר, שמרני, בורגני, מונוגמי, ונילי, מהוגן
בו אני רעיה ואם
ובין עולם הפנטזיות- אושהלנד.
במשך ה16 שנים האחרונות הצלחתי ליצור גשר בין שני העולמות הללו. לא תמיד יש הרמוניה. לעיתים יש בילבול.
למשל בקייץ האחרון קצת התבלבלתי, ככה אמרו החברות שלי. הגזמתי, השתוללתי והשתרללתי. התנהגתי בצורה לא חברית ולא מכבדת. פגעתי.
והשבוע חשבתי שקיבלתי את עונשי. קצת סלאטשיימינג עצמי. אבל נראה שיצאתי מזה בשלום אבל לא באמת.
עדין כואב לי, עדין לא ברור ממה, בכל זאת עם תרופה ולא יכולה לשתות, שוב דימום - כנראה כי אני זקנה
ואי אפשר לתכנן שום דבר ולעוף.
אני רוצה לעוף
אבל בעצם מה שאני לא יכולה זה לנסוע.
גזרתי מזמן את דיני. אני לא נוהגת.
אני מפחדת.
מפחדת טכנית להיכנס למכונת ההרג הזאת ולרצוח אחרים ואת עצמי. יש לי אנסטינקטים של עצלן וחרדות של צ'וואווה.
אבל אני גם מפחדת להיות חופשיה ועצמאית.
לעשות באמת את מה שרוצה.
המון דברים הפסדתי בחיים בגלל זה.
נמנעתי מלהגיע למקומות ולאנשים.
לא הגעתי למסיבות ומועדונים, מפגשים ומאנצ'ים, שופינג, תערוכות והופעות, הרצאות של דורון פישלר, לא לקחתי את דס לבריכה של מיו או לחוג שחיה, את הבנים לחוגים ולחברים, אחותי כועסת שאני לא עוזרת עם התינוקת, כל החיים התעסוקיים שלי מוגבלים בגלל מיקום, חברות נאלצות להגיע לאסוף אותי ולא נעים לי, כנ"ל דייטים, אני מתזזת אחרים, קרובים, חברים ואהובים, אני לא יכולה להגיע לכנרת ופלורנטין נישארה רק בפנטזיות.
לנצח תלויה באחרים
וזו הבחירה שלי. אולי כי אני מפחדת.
מפחדת לפרוק עול ולהגזים.
להיות גברת לעצמי ולחוות נפרדות כי זה מסכן זוגיות.
אני לא באמת חופשיה. אף אחד לא חופשי.
יש לי בעל וילדים. יש לי חשבון בנק מוגבל. יש לי גוף ובריאות בעייתים. אני לא יכולה לעזוב הכל ופשוט לנסוע.
מגבלות אוביקטיביות וגם מדומינות. חרדתיות שהטלתי על עצמי. פאסיביות וכבדות.
ואם אהיה חופשיה ומשוחררת, ולו למעט - אולי אסכן הרבה? אולי עדיף שאשאר בקופסא שלי ולא אפרוש כנפיים.
שנים פעלתי כדי לחוות איתו. הביחד לא הרגיש לי מסוכן. הרגיש לי הכי נכון ובטוח.
ופתאם לבד.
פתאם לצאת מהבית, גם ללילה? לישון עם גבר אחר? לבלות עם אחר? שלא מודע לכל הבעיות והתסביכים הגופניים שלי. שלא חתם עלי בטאבו ולא צריך לסבול מהשיט שלי.
וזה לא צריך להיות קשור לגבר כזה או אחר.
אלא לעצמי. עלי להיות מספיק עצמאית ומספיק אחראית כדי לפתור את הבעיות שלי בעצמי. להתמודד עם החרדות והכאבים. לקבוע לעצמי את הגבולות.
אמרתי לו את זה בדיוק לפני שבוע - אני אדם בוגר ואחראי ואני יכולה לקבוע את הנתיב של עצמי. לא צריכה שכל הזמן תחזיק לי בחבל. מותר לי גם לטעות. זה חלק מהגדילה ואני לא חושבת שאני צריכה להענש על זה.
בסוף הוא הודה שגם אוחז בחבל מתוך הפחד שלו. מתוך הפחד שלו לאבד אותי. לאבד אותנו.
אבל אני רוצה להזכיר לו את הבחירה שעשה לפני 15 שנה - לאחוז בחבל לא מתוח כי מתוח נקרע.
אולי אני צריכה לאמץ את זה לעצמי. לאחוז קצת בחבל של עצמי. לשחרר לעצמי מידי פעם. להוריד את מפלס החרדה. אולי אוכל לעשות זאת רק כשאהיה בטוחה שהוא עדין קשור. שעדין החבל שלי קשור לו סביב הלב ואין לו חרב שמאיימת לחתוך את החבל.
