אני תיק
"כן, אבל תיק של גוטייה"
ככה הוא עונה לי, עוגי שכבר חיבת למצוא לו שם אחר.
"ואני לא תיק? אני הכי תיק"
הוא צודק תכלס. כולנו תיקים.
כולנו סוחבים בעיות והגבלות. השאלה אם האדם שאיתנו חושב שאנחנו שווים את זה.
שלשום הוא חגג יומולדת ולשמחתי הוא בחר לחגוג איתי.
זו היתה הזדמנות נפלאה לפעם ראשונה. ללילה ראשון.
אוש כבר מזמן הציע את זה ואני התמהמהתי.
רציתי להרגיש בטוחה ונינוחה בקשר (טרם). הוא יראה אותי בלי איפור??? הוא ישמע אותי נוחרת? הולכת לשירותים..? מליון חרדות שגם מנעו ממני פיזית לישון ברגע האמת אבל לא על זה הסיפור.
היה נראה שאוש בסדר עם זה. אם גם ככה אני בעבודה למחרת, אם גם ככה הילדים לא קולטים אז לא צריכה להיות בעיה. "אולי בכלל תיקחי יום חופש? תבלי איתו את הבוקר". לא הסתדר אבל איזו הצעה מחממת לב! איזה פרגון!
אבל אז הוא נכנס לחדר בדיוק שלבשתי את השמלה הכחולה והסט הכחול התואם , החזיה המרימה הכחולה, החוטיני המחטב הכחול הדליקו אצלו כנראה נורה אדומה... "כל זה בשבילו?"
הלכתי וחזרתי. אסף אותי מהעבודה יחד עם הקטנה בצהריים. "אמא למה יש לה 2 תיקים", ובארוחה : "אמא מי התקשר?" והאמצעי זורק הערות כמו "הבעל השני שלה..."
מה הם יודעים? מה הם חושדים? אנחנו לא רוצים בכך, גם כדי שלא יספרו להורים. לא חיה בארונות אבל יש גבולות.
ואני מכירה אותו. מכירה את הפרצוף העצוב והשתיקות הרועמות. ואני מנסה לשדר עסקים כרגיל. כמה שזה קשה לעשות את המעבר הזה! בין גבר אחד לשני. בין מציאות אחת לשניה. בין בועה לבית אבל אני מנסה! מנסה לתמרן. רוצה להיות ולחוות בשני המקומות. לאכול את שתי העוגות. אני כל כך משתדלת. מדברת איתו, מרכלת איתו, משתפת אותו - על הכל מלבד. על אחרים.
על השיחה שהיתה לי בבוקר עם רעם. על כמה הוא מקנא בנו והיה רוצה זוגיות כמו שלנו. היררכית. שהוא המרכז וההרפתקאות בצד אבל מה שרואים משם לא רואים מכאן.
"את לא מאבדת את הראש. בעלך הוא מרכז עולמך. ככה אני רוצה" אל תקנאו בנו. מיצאו את הדרך שלכם. אנחנו עוד לא מצאנו את שלנו. כל כך בהתחלה. עוד לא יודעים כלום על שום דבר. עושים את זה על עיוור בלי ליווי. אוש גם בלי תמיכה.
שוכבים במיטה. אני מתה לישון אבל לא מסוגלת. רוצה אותו. את הלב שלו. מתבוננת בו והוא שותק. מדברת והוא שותק. מלטפת והוא שותק. מדובבת והוא שותק.
ואז הוא בוכה.
היה לו קשה.
ואני מנחמת ומחבקת ומנסה לעודד שגם דייט היה לו קשה ועכשיו פחות אז גם שינה, עם הזמן... וזה לא לב הענין.
הוא יודע שאין פתרון "אילו מחשבות טיפשיות אבל...
אני הסלע היציב שלך והוא הבחור הכייפי".
אוקיי. זה חדש.
עד עכשיו זה היה יתרון שהם כל כך שונים. הוא לא איים עליו. על הקשר שלנו
אבל עכשיו זו הפרעה אחרת.
ואני מבינה. מבינה מה הוא אומר אבל...
אם יש בעצמך משהו שאתה לא אוהב אז תנסה לשנות.
הוא לא מאמין שזה אפשרי.
ומה זה כל הכייף אני עושה איתו?
זה בודאות לא המצב. עם מי אני הולכת למסיבות? להופעות? ליקבים? לפאבים? לחברים? לחו"ל? לנופש? עם מי אני מתכרבלת מול הטלויזיה? עם מי אני מסתשנת 16 שנה? עם מי אני הולכת לאורגיות? עם מי אני הולכת למיון נשים ב2 בלילה כי הקונדום מתחבא בפנים?
הוא הבית שלי, הסלע היציב שלי, החיים שלי
וגם הגבר שאיתו אני מבלה ונהנת וצוחקת ורוקדת ומזדיינת . הכל.
"למה איתי את לא מתלבשת ככה? למה לי את לא אופה עוגת עוגיפלצת?"
סליחה???
הנה האובססיה שלי להעלות דברים לרשת הוכיחה את עצמה. הנה תראה את העוגות שאפיתי לך
הנה תראה את כללללל הלוקים שלי.
אני מתלבשת בשבילו? אני מתלבשת בשבילי!!
ואני מראה לו שלל אאוטפיטים שלבשתי שאני איתו.
אני לא אחת שלובשת סחבות. תמיד מתוקתקת. זה הדבר האחרון שהוא יכול להאשים אותי בו - שאני עושה מאמץ רק עם המאהב.
והדמעות יצאו והמילים יצאו והגיע הפורקן. גם בתוכי (הפעם הקונדום נותר במקומו) ובערב שחזרנו מהפאב עם חברים הראתי לו שמתחת לבגדים אני גם לבושה בשבילו... וליטר הבירה הפכה את הבכי בצהריים לצחוק מתגלגל בלילה.
כולנו תיקים.
אני בייביפולי.
אני לא ניידת
יש לי בטן בעייתית
אבל אני שווה את זה.
אני שווה ששני גברים מדהימים רוצים לאחוז בתיק הזה ולהלך איתו ברחוב.
