ועוד חפירות. זה בסדר. גם ככה אף אחד כמעט לא קורא.
את רוב הכתבים לאחרונה אני שומרת בטיוטות.
את התסכולים, הכעסים, הפחדים, הרגעים המשמחים והמרטיטים. מתרגלת אי פומביות וזה פאקינג קשה.
הרבה דברים קשים לי ואני מנסה ללמוד אותם.
תקועה בשלב הילדותי האגואיסטי וחושבת שכולם חושבים כמוני.
אם אני אוהבת אז אני רוצה הרבה
אני רוצה להיפגש בכל הזדמנות שמתאפשרת
אני רוצה מקסימום תיקשורת אישית וציבורית
תגובות לפוסטים, לבלוג, לממים
אבל אני זו אני והאחר הוא האחר
והקטע המטופש הוא שכבר הייתי צריכה לדעת את זה.
יש לי נסיון של 22 שנים עם המין הגברי מסוג הלא דביקי.
אני אמורה להיות מורגלת ל6% אחוז תקשורת במהלך היום ו0.6% פעילות במדיה החברתית.
יש לי דוגמא מקרוב לאיך יש רגש ורצון ותשוקה אבל אין לחץ להיפגש ולתקשר כל הזמן. דוגמן הבית שלי עסוק בשלו ולא עסוק כל היום בלהנדס תיקשורת ומפגשים חברתיים ורומנטיים.
הוא אוהב אחרת ממני. הוא דואג לי. הוא מביא לי קראפין מסקרפונה. הוא עובד קשה בשבילינו. הוא עושה עבודה עצמית ונותן לי הקלות. אז מה עם הוא לא עושה לי לייקים? הוא אוהב אותי בחיים האמיתיים.
אז למה אני מופתעת? למה אני מופתעת שגבר נוסף אוהב אחרת ממני?
אני טוטאלית. נשאבת ושואבת. אני אחרת.
מנסה שוב לשחזר את השיחה. את ההסבר.
שהרגש הוא זהה. הוא הדדי אבל כל אחד מביע אותו אחרת.
לא לקחת את השוני למקום שחור. פשוט לקבל את זה
ושלא לדבר על זה שזה לגמרי בעיני המתבונן.
זה החוסר בטחון שלי כאן והוא מסביר שאין לי צורך בו.
זה חדש לי, כל הפולי הזה.
ההבנה שיש אחרות לא מורידה מהאהבה אלי
אבל גם הוא אולי מבין שקנאה זה חלק מהענין, גם אצל מי שנראה שחסין לזה. גם הצד השלישי מקנא
זה רק אומר שאנחנו אוהבות אותו ורוצות אותו
לא עוצרות אותו
אוי לי אם אעצור אותו ואוי לו אם יעצור אותי.
המחשבה המונוגמית הזו - אני לא מספיקה? אינה מתאימה כאן. לא. אני לא מספיקה. שתינו לא מספיקות כמו שגם לי לא מספיק.
אני אוהבת לשמוע על ההרפתקאות שלו. על החיזורים. על הדרמות. זה מצחיק אותי. כל עוד אני בטוחה במקום שלי אצלו בלב.
הוא מראה לי את המקום הזה. אני רק צריכה לשים משקפיים ורודים ולא שחורים.
מישהו מכיר אופטמטריסטית טובה?
