כשהייתי קטנה אני זוכרת שכל הזמן שאלתי את אמא שלי "את אוהבת אותי?"
אני לא זוכרת אם איך ומה ענתה ובכלל למה הייתי שואלת.
האם לא הרגשתי אהובה?
אין לי זכרון על קשיים בנושא, על אדישות, על הזנחה.
להיפך.
ועדין, אם שאלתי, כנראה זה משהו שהפריע לי.
את אוש אני לפעמים שואלת. לעיתים נדירות.
אוש מראה, פחות מדבר.
מראה את האהבה שלו אלי ואם אני לא שואלת אז סימן שאני יודעת. שאני בטוחה בקשר.
לא יודעת אם הוא היה אי פעם מאוהב בי. אבל אולי בעצם כן? כל שמות החיבה? כל הנגיעות והליטופים? אנשים היו מתעצבנים ומרחיקים אותנו אחד מהשניה.
אחרי 22 שנה אני יודעת שהוא עדין אוהב. למרות כל הטירגורים שיורה לכיוונו.
מסתכלת עלינו לעומת אחרים.בחבורה הונילית ויש אינטימיות ויש מגע וזה ברור לכולם שאוש ואושה אוהבים.
אתמול דיברתי עם הבולגרית ושלחתי לה תמונות.
שלי ושל אוש. שלי ושל העוגיה.
"את זורחת כמו שמש"
כן. אני עדין ב NRE
היום בדיוק 3 חודשים של רשמיות
בא לי להקיא מהקיטש שהינני.
הוא אומר שהוא אוהב אותי זה. אני לא צריכה לשאול שוב ושוב. הוא אומר שוב ושוב. אני קוראת ומאזינה שוב ושוב.
מרגיעה את עצמי שזה הדדי. שזה אמיתי. שזה מציאותי.
